יום שיש אחר הצהריים, אני יושבת ליד החלון ומביטה החוצה, הרוח
מלטפת את פני, השיר המדהים של "דממה אקוסטית" מתנגן ברקע.
הצלילים מלטפים את חושיי.
אני שמחה שמצאתי את השיר הזה בבמה, הצלילים הבוקעים מהמערכת
מגיעים לתוכי, מערבלים את רגשותיי, שלווה אופפת את החדר.
היא מחבקת אותי מאחור, נעה לצלילי המוסיקה, עוטפת אותי באהבה.

כמה טוב שיש לי אותה שאוהבת אותי ללא תנאים, מתחשבת ברצונותיי
ותמיד תמיד אומרת לי ללכת לפי צו ליבי.
להקשיב לאינסטינקטים שלי.

אחרי כל כך הרבה זמן שלא הקשבתי לה, התווכחתי והתעלמתי ממה
שהיא אומרת לי לעשות.
התחלתי להקשיב לה וחיי נהיו מלאי צבעים, אהבה והערכה לדברים
הפשוטים שבחיי.

היא ממלאת אותי. משלימה את החלק שהיה חסר בתוכי כל כך הרבה
זמן. אני אוהבת אותה בכל ליבי, אני שלמה עם מה שהיא הביאה
לחיי, וכל מה שבזכותה גיליתי בעצמי.

כמה שאני אוהבת, כמה שאני מפנקת, כמה שאני מדהימה.
כמה שאני יפה, כמה שהמעטתי בערכי עד היום.
כמה שהורי אנשים מצחיקים, וכמה פשוט זה להנות מהחיים בכל רגע
נתון.

היא התחבאה בין הצללים כל כך הרבה זמן.
היא שתקה בין המילים כל כך הרבה זמן.
היא הייתה כלואה כל כך הרבה זמן.

עכשיו היא חופשיה.

והילדה הזו היא אני.

אני חופשיה