מעניין אם אפשר לקרוא לזה אהבה נכזבת. כי זאת לא בדיוק אהבה.
אבל זה אותו רעיון. אני רציתי את דן ודן רצה אותי, בערך, אבל
דן גם רצה את חברה שלו. והוא לא היה מוכן לעזוב אותה בשבילי.
לא ממש התאכזבתי, סתם התבאסתי.
כל הזמן יש לי תחושה של דה-ז'ה-וו בסיפור הזה, לא שזה קרה לי
פעם, כנראה יותר מידיי טלנובלות ישראליות. נו, אתם מכירים את
הסיפור הזה, הבחורה הטובה שמתאהבת בגבר הנשוי והוא מבטיח לה
שיעזוב את אשתו בשבילה, אבל היא לא בטוחה, היא לא רוצה להיות
הרעה בסיפור הזה... אתם מכירים.
אז ככה אני, לא רוצה להרוס לדן ומיכל, היא ילדה נחמדה בעצם,
אבל אם דן לא התכוון לעזוב אותה, למה הוא שיחק בי כל כך? למה
הוא הבטיח לי כל כך הרבה הבטחות? הוא ידע מראש שהוא לא יעזוב
אותה אז מה הקטע?! ועכשיו אני צריכה לשכוח ממנו, יופי באמת!
אני זאת שלא בסדר! אני צריכה לשכוח!
"לא נורא" אור אמר לי אחרי שהוא סיפר לי את החדשות, אור חבר של
דן, הוא זה שדיבר איתו תמיד בשבילי, "יותר טוב לך ככה, בלי
להיפגע עדיין, עוד לא הגעת לקטע שהוא באמת היה איתך טכנית, אז
עדיף לך ככה." הוא די חכם אור, אבל גם טיפהל'ה מעצבן. הוא כמו
המתווך בטלנובלה.
כנראה שבטלנובלה של החיים שלי, לא תמיד יוצא שמח.