חם בחוץ. חם בכיתה ובבית שלי, חם בקליניקה של הפסיכולוגית שלי,
אפילו החדר שלי חמים.
לי קר ואני רועדת, אתה אוהב את החורף, אבל לא אוהב אותי.
אני רועדת כבר ימים, אני הולכת לישון בהרגשה שעוד רגע העצמות
שלי יתנתקו. נורא קשה להסתיר את זה, אפילו המחנכת שלי חושבת
שאני חולת נפש, שמעתי אותה מסבירה את זה ליועצת כשחיכיתי
בחוץ.
גם אני הייתי חושבת שאני פסיכית אם הייתי רואה את עצמי רועדת
כל הזמן.
את העיניים הנפוחות, הנוצצות, אני עוד מצליחה להסתיר, כלומר,
רואים שאני שבורה, אבל לא מעיזים לשאול אותי מה קרה, זה לטובה,
לא הייתי יודעת מה לענות.
זה לא בכי של כאב, לא הכאבת לי, אלו דמעות של פחד שעוד רגע
תכאיב.
הפלאפון ביד ואני מחפשת בתוכי אומץ, אומץ להתקשר ויותר מזה,
אומץ לא להתקשר. לא להזדקק, לקול שלך, לטון, למילים, להבעה. לא
לרצות שתלטף לי את היד ותגיד שזה נפלא שאני בסביבה, זה נפלא
שאני בסביבה?
מעולם לא היית חלק מהחיים שלי ובכל זאת אתה חסר, עכשיו אני כבר
יודעת שמה שחסר זה אתה.
הבוקר התעוררתי בבכי, שלא הפסיק עד שנכנסתי בשער בית-הספר. כל
כמה דקות הוא מפסיק, עד שאני שוב נשברת.
התעוררת פעם בוכה, בלי יכולת להפסיק? חייכת פעם בגללי? אם תגיד
שכן, אני אוכל להפסיק לבכות, אני אפסיק.
היום עבר, אני חושבת, לא הייתי כל-כך מודעת לשעות שעוברות, לא
ידעתי מה קורה איתי.
עכשיו לילה, בחוץ גשם ורוחות חזקות, אפילו העץ מול הבית שלי
נפל וקטע את אספקת החשמל והחימום. נדמה ששוב חורף, אתה בטח
מאושר.