היא פשוט קמה והלכה.
דיברנו, ואז היא פשוט קמה והלכה.
לא משנה שזה מה שאני אמרתי לה לעשות כן? אבל זה מה שהיא עשתה.
והיא לא רצתה את זה. היא אמרה שהיא לא רוצה לנהל את השיחה
הזאת, אז אמרתי לה שתקום ותלך.
ואז היא אמרה שהיא לא רוצה, כי אז המצב בינינו לא ישתפר או
משהו, ושהיא לא רוצה לנתק איתי את הקשר. אני לתומי, שאלתי איך
זה קשור ולמה שננתק את הקשר אז היא אמרה שאנחנו נהיה בריב כזה
ושהיא לא רוצה שזה מה שיהיה. כן, כאילו שאנחנו לא ככה כבר
עכשיו.
אבל אז אחרי כמה דקות היא עשתה את זה. פשוט קמה, והלכה.
רגע אז אני מנסה להבין. היא כן רוצה שננתק ת'קשר? לא טוב לה?
למה היא לא אומרת לי כשהיא כועסת עליי? למה היא תמיד "מאושרת"
שכזאת, כשראסמי היא לא! אני יודעת שהיא לא הרי אני הבנאדם
ש"מבין אותה הכי טוב בעולם" ואני נורא חשובה לה ואיכפת לה ממני
והיא ממש מאוכזבת מזה שאני חושבת שזה לא נכון! מה, לא? אז למה
לנתק ת'קשר?
אוף אני עייפה. אני רוצה לישון!
לא...
אני לא אלך לישון, כמו שהיא קמה והלכה. פשוט נעלמה ככה.
למה היא כועסת עליי? למה אני שופטת אותה?
איך לעזאזל קשור זה שאני רוצה אותה? ואם כן, מה אז?
אני נרדמת כוס אמק! העיניים נעצמות לי.
נו נכון אני רוצה אותה. אבל זה לא אומר שאני יותר פגיעה (כמו
שהיא אומרת). זה לא שאני מתייחסת אליה כמישהי שאני רוצה, אני
מתייחסת אליה כחברה. חברה טובה, אפילו מאוד!
אולי אני אלך לנמנם קצת.
לא! אסור לי! אני חייבת לשחרר את זה. כי אם לא לכאן, אז לאיפה?
אני הרי לא מספרת כלום (שוב, כמו שהיא אומרת), אבל גם היא לא
מספרת לי (למרות שהיא טוענת שהיא מספרת לי הרבה יותר ממה שהיא
מספרת לאנשים אחרים).
אני כל כך אוהבת אותה. כל כך! יכול להיות שיותר מדי.
אני יודעת שהיא מפחדת.
אני גם יודעת שהיא לא רוצה שאני אפגע בה. אבל אני לא יעשה דבר
כזה. לא בכוונה.
מאז שפגעתי בה, ועוד בתקופה טובה שלנו (לשם שינוי), מאז אני
מפחדת לדבר איתה. לא מסוגלת פשוט. אני לא מצליחה. אני מפחדת
שכל פעם שאני אומר לה את מה שאני חושבת או את מה שאני רוצה או
לא יודעת. אנערף מההה... זה פשוט יפגע בה. אני מפחדת יותר מדי
לפגוע. אם זה שאני אוותר עליה יעשה לה טוב, אז אני מוכנה לסבול
את זה. אני מוכנה לוותר כדי שהיא לא תסבול. אבל אני כבר לא
יודעת מה יעשה לה טוב.
אמרתי לה שעדיף לה להיות זונה. ככה לפחות היא גם תעשה כסף
טוב.
היא נעלבה. אבל היא יודעת שזה נכון.
וראסמי זה דפוק, כי אני לא אומרת לה חס וחלילה שתשנה את הדעות
שלה ואת האמונות שלה בשבילי או בגללי. אני בכלל לא שווה את
זה.
יואוווו אני כזאת טיפשה! למה לעזאזל התחלתי לדבר איתה על זה?
הרי ידעתי שזה סתם יכעיס אותה. פשוט ידעתי את זה. אפילו לליזה
אמרתי את זה. אבל כנראה שהיו לי דברים להגיד. וגם לה. אבל אף
אחת לא אומרת כלום.
אני לא אפגע בה בכוונה לעולם!
זה לא פייר שבגלל מה שקרה לה בעבר, היא דוחפת אותי לצד.
מדחיקה. זה לא פייר, אני לא אשמה בזה.
לעזאזל כמה עישנתי בגללה עכשיו!
פאק הראש שלי עוד שנייה נופל אחורה מעייפות. אני חושבת שאני
אלך לישון וזהו.
היא אמרה לי ש-"nobody needs to be alone. And you know
that."
אמרתי לה שהיא לא לבד, והיא אמרה שהיא יודעת שהיא לא לבד. אבל
כשהיא איתי היא מרגישה לבד. ומי אני שאני אתווכח עם זה? הרי
אני זאת שאמרה לה מיליון פעם שלרגשות צריך לתת לגיטימציה נכון?
אז מה אני עושה עכשיו כשזה בא נגדי?!
אולי היה עדיף אם לא היינו מכירות?!
אולי זה פשוט היה עושה לה טוב יותר בלעדיי בחיים. וזה בסדר.
אני מבינה את זה. מה לעשות שאני לא מספיק טובה לכל אחד?! הרי
אף אחד לא מושלם. אבל למה לעזאזל דווקא היא? זו לא יכלה להיות
מישהי אחרת?! זו הייתה חייבת להיות היא? הייתי מוותרת על הכל!
כל החברות שלי! כל האנשים שאני מכירה כבר מספיק שנים כדי להיות
מסוגלת להגיד שהם אחים בשבילי. אבל דווקא היא, דווקא איתה, זה
לא מצליח!
בת זונה! איבדתי עכשיו את הבנאדם הכי חשוב לי בעולם! הכי חשוב!
אבל היא גם ככה לא יודעת עד כמה היא חשובה לי אז זה לא משנה.
אין לזה משמעות בכלל. היא בחיים לא תדע.
זה נגמר. וזו אשמתי!
לילה טוב...