"לא! לא! זה לא יכול להיות! איך זה קרה כל כך מהר? הוא היה
אמור להתגבר על זה!".
צעקותיה נשמעו למרחק עצום. ההד שבעצבותה זחל כמו נחש לאורך אחו
חופשי ומלא דשא.
היא לא האמינה שהיום יגיע, אף אחד לא הכין אותה לכך או שמא היא
לא רצתה לקבל הכנה בתקווה שכך יימנע האסון.
זה קרה מהר, תוך מצמוץ קטנטן הכל נגמר. היא בכלל לא הבינה את
מהות האסון שהתרחש. איך הייתה היא יכולה להיות כל כך בורה? איך
לא שמה לב לסימנים? לרמזים?
היא הייתה בעולמה שלה, ניסתה לא לחשוב על הכל, נסתה להראות
בסדר אך בפנים... בפנים הלכה מלחמת עולם, מלחמת יקום!
כל לילה בבטן שלה היו מהפכות, הלב שלה רעד, המוח שלה זרק תדרי
כעס, פחד, עצב.
היא פחדה להראות את הרגשות שלה, לא אהבה שיש מסביבה אנשים, לא
אהבה ששואלים מה קרה? מדוע עצובה? לא אהבה ניחומים.
היא חייה בשלה, חשבה שהיא חזקה מספיק להתגבר על האובדן בתוך
עצמה. תמיד הייתה עקשנית, תמיד רצתה לעשות הכל בעצמה תמיד
ניסתה לשנות ולהיות הכי חזקה, אבל היא לא ידעה, היא לא ידעה
שהאירוע הזה יביא אותה לידי שברון, לידי נזילת אישיות, לידי
מחיקת האני העצמי שלה.
זה הגיע בקיץ, בזמן המחנה. כמו תמיד הראתה רק שמחה ואושר, אף
אחד לא ידע מה קורה לה באמת בפנים.
האסון התרחש, הבשורה נמסרה, הילדה התמוטטה.
בפעם הראשונה בכתה מול כולם. בפעם הראשונה צעקה צעקות כאב,
בפעם הראשונה הראתה את עולמה הפנימי.
היא הרגישה את הכל נופל עליה, על הלב שלה נערמת ערימה של
לבנים. לבנים שבכל אחת מהן יש את כמות העצב הגדולה ביותר שאי
פעם חשבה שתרגיש.
כאב לה, פיזית כאב לה! הכאב היה קשה מנשוא, היא הרגישה חנק, לא
ידעה לאן להסתכל, לאן לפנות. לא ידעה איך לפנות כי מעולם לא
ביקשה עזרה בשום דבר, מעולם לא רצתה עצה של אחר, פחדה להחצין
רגשות שמא ישתמשו בהן לרעה...
מה תעשה עכשיו? איך תעבור את האבל בשלום? איך תתמודד עם עצמה,
דבר זה כבר גדול מידי על ילדה קטנה כזאת.
הלב שלה כבר לא עמד בעומס הכובד, הלב שלה התמוטט בתוך בית החזה
ויחד איתו התמוטטה הנשמה.
הנשמה החופשיה שתמיד שמחה, שתמיד עשתה, שתמיד שנתה עכשיו כבולה
בשלשלאות העצב, האובדן, הכאב הנורא ביותר.
מעולם לא הרגישה רחוקה כל כך מהמציאות, מעולם לא הבינה את חייה
כמו שעכשיו היא קלטה.
הרגליים נעשו כבדות, אין הן יכולות לסחוב אותה למקום בו תוכל
להשאר לבדה להרהר בדברים, לתקנם בעצמה, הן אילצו אותה להשאר
במקום, ללא תזוזה, הלם...
היא נאלצה להיות במרכז מעגל סובבים בפעם ראשונה בחייה, נאלצה
לשמוע דברי ניחום מזרים.
לפתע הרגישה חמימות מסויימת, הילה נפרסה על ראשי הסובבים,
פתאום הכל נראה לה הגיוני, פתאום הבינה את מה שאמרו לה כל
הסובבים, פתאום פתחה את עצמה.
דמעה החלה נוצרת בעין אחת, דמעה שניה כבר נוצרת בעין השניה.
דמעותיה החלו זורמות על לחייה כטיפות של קריסטל נוזלי. כל כך
טהורות, כל כך מבריקות, כל כך תמימות ויפות אך בתוך כל אחת היה
חבוי ים של מלנכוליה, ים של דכאון, ים של בדידות.
הבכי שלה נשמע כאילו הייתה היחידה בעולם. כאילו לא הוציא הגה
אף אחד משאר הסובבים.
הפרח פרח, הנשמה התפרצה, המוח שינה תדר אך הלב... הלב נשאר
כפוף תחת העומס, הלב נשאר עמוס בעצב וגעגועים, הלב לא יתקון
עוד לעולם...