יש להן נשמות, לשיחות הטלפון. יש הרבה דברים שאין להן, למשל
מצפון או חוש הומור.  הן גם לא חזקות בידע כללי והעולם הצר
שלהן סובב על ציר המשפטים הקצרים שניכרו בדרכן. פעם הכרתי שיחת
טלפון שכל מה שידעה הוא שאני עומד לאחר כי האוטובוס עדיין לא
הגיע. בלי לדעת מי אני, לאן אני צריך להגיע או מי מחכה לי. וגם
לגבי האינפורמציה המועטה הזו, הסתבר בסוף שהגעתי בזמן ושיחת
הטלפון ידעה לא כלום.
אני לא אוהב לאחר, ותמיד מתקשר להודיע. בדרך כלל אני אפילו
מקדים, לכן אני מתעב כשאנשים אחרים מגיעים באיחור, אפילו אם
מדובר רק בחמש או עשר דקות - הלא אני כבר הגעתי רבע שעה לפני
הזמן, אבל למדתי לסבול את האיחורים האופנתיים כרוע הכרחי על
מנת להיפגש עם אנשים פנים אל פנים. ואני תמיד מעדיף את הפגישה
מהסוג הזה, שמלווה בלחיצת יד, חיוך או אפילו נשיקה. המפגשים
הללו, בניגוד לשיחות הטלפון, אינם שואבים ממני עוד את כוח
החיות אל תוך השפורפרת. כן, לא רק שיש להן נשמות - הן גם
מרושעות, שיחות הטלפון וככל שהן ארוכות יותר, כך הן משעבדות את
אותנו יותר, מתחברות ישירות אל המוח ומנקזות מאיתנו את כל מה
שהוא אנחנו, והגרועות מכל, הן השיחות המזוהות, הן שכבר בתחילת
השיחה נטלו מאיתנו את הזהות שלנו, שהופכת להיות שייכת להן עד
למותן בטריקה.
מה? אני דרמטי מדי? אתם צריכים להכיר אותי יותר. אולי זה קצת
יהיר להגיד שאני יודע כל כך הרבה ויותר מכם, אבל זה בגלל שאכפת
לי מדברים כאלה, אני מאוד רגיש לגבי אובדן הזהות שלי ויש לי
חרדה מיצירת תלות ומשברי זהות.
טוב, אני גם קצת דרמטי. אני גם אוהב סרטים רגישים, סרטים עם
קתרזיס ועם גיבור שמת לאט. בסרטי פעולה אנשים מתים כל כך מהר,
אין לך זמן למונולוגים שתוהים על קנקנם של החיים ואשר מבכים את
אובדן האישיות של האיש אשר מת.
כשאורית התקשרה אמרתי לה שאני בדיוק בדרך החוצה, לא סיפרתי לה
שקבעתי עם הרקדנית החמודה לסרט צרפתי בסינמטק, היה חבל לי על
כל משפט שנשאב אל השיחה וגם בכלל, לא רציתי שתקנא (הצלחתי
לשכנע את עצמי שהיא מעוניינת בי לקשר מסוג אחר, ולמרות שהיא כל
הזמן מציינת כמה טוב לה שאני ידיד שלה, היא בעצם רוצה
שנזדיין). אך אין דבר שמותח את אורך החיים של שיחת הטלפון עם
אורית יותר מאשר אמירה כזאת, שאני בדרך החוצה או שרק התעוררתי
או שאני באמצע משהו, כאילו היא מרחמת על שיחת הטלפון ומנסה
להציל אותה מצליל החיוג הקטלני. היא גם מתנדבת ב"תנו לחיות
לחיות".
היא אמרה בסדר ולא שאלה לאן אני הולך, רק העירה כבדרך אגב
שהיא לא מאושרת ושהיא בודדה. לא שאלתי למה, שתקתי, אבל שיחת
הטלפון שאלה במקומי, זו הייתה שיחת טלפון מרושעת במיוחד.
היא לא מוצאת אהבה, אורית, כל כך הרבה גברים רוצים אותה. טוב,
בעיקר רוצים לשכב איתה ובעצם אני שייך בעצמי לקבוצה הזאת ומטיל
את האשמה רק בה ובגופיות הצמודות החביבות עליה, לו לפחות היינו
מדברים פנים מול פנים הייתי יכול לנעוץ את מבטי במחשוף שלה
בזמן שהיא מתארת לי מה חמשת הדברים שהיא מחפשת אצל גבר, אבל
בעוד אני כבול לשפורפרת הטלפון לא נותר לי במה להביט מלבד
בשעון ולפתח חרדה מפני איחור.
הכי חשוב לה, כך היא אומרת, זה אינטליגנציה, היא חייבת למצוא
גבר עם שכל, גבר מתוחכם. אני מעיר לה שזה לא כל כך מסובך והיא
מסכימה איתי אבל שיחת הטלפון מבקשת ממני להיות בשקט ולתת לה
להמשיך בלי לקטוע אותה. משועבד לחלוטין לשיחה אני נודם ונותן
לה להמשיך. היא אומרת שהיא חייבת למצוא גבר שיהיה טוב ואני
מעיר (הפעם לעצמי, בלב) שהיא משקרת ובעצם מחפשת גבר רע, ואולי
היא מתכוונת לטוב במיטה? זה מתקבל על הדעת הרבה יותר, אוף כמה
שאני רוצה לשכב איתה. בזמן שהיא נותנת לי דוגמא ממערכת יחסים
שלא הצליחה לה אני מפנטז עליה ומנסה לפתח טקטיקה שבאמצעותה אני
אוריד מעליה את הבגדים ואשכב איתה, חבל שהיא לא אוהבת סרטי
איכות, אני מכיר כמה סרטים נורא רומנטיים שיכולים להכניס אותה
לאווירה הנכונה.
איכפתי. ורגיש. אורית רוצה שהגבר שלה יהיה אינטילגנטי וטוב
ואיכפתי ורגיש. זה לא אותו דבר בעצם? איכפתי ורגיש? אני מהרהר.
כן, לא רק שזה אותו הדבר - הרי זה אני! אורית רוצה אותי. אין
ספק שלכך מובילה השיחה הזאת, שיחה ארוכה כל כך. אפילו לא
התקשרתי לרקדנית, לא הודעתי שאני אאחר, אבל שיחת הטלפון מנתקת
אותי מהסרט הצרפתי ומהשדיים הזערוריים של הרקדנית ומשאירה אותי
בציפייה דרוכה לרגע המתקרב בו תתוודה אורית בתשוקתה אלי.
גבוה היא אמרה, כאילו זה כלום. היא רוצה שהגבר שלה יהיה גבוה.
היא אומרת בכנות ובעצב. כשהיא התקשרה הייתי בדיוק בדרכי החוצה,
אבל כעת אני יושב, לכוד בבית האסורים של שיחת טלפון. אני צריך
לעודד אותה ולנחם אותה, ומעמסת הרווח הפעור ביני לבין התקרה
מעולם לא העיקה עלי יותר.