שמונה שעות מאז פקיעתו העזה של אור יום, ואנו בוטשים באדמה
בשריקת שרשרת וחריקת השמן בחול. טבועים ללא רחם בים שיבולי זהב
סבוכים וגמישים המולכים סביב  חמניות מורכנות ראש תפוח, עטור
קישוט צהבהב. האוויר נושא עמו שובל חמים של שערי עץ גדולים
ופורחים הנפתחים אל לב ליבה האדום של אוקראינה המומה ודוממת.
אנו, מקורנפים בדממה.

אין מכשול העומד בדרכה של שיירת הפאנצרים הירקרקה הזו. רוחה
ועצביה של מכונת הברזל המתנשפת, בה אני וארבעת פקודי מקופלים,
מפעמת כליבו של טנק-תמסח ענק, אורגן הפועל על כל אבריו ביעילות
חדה. אין אנו זקוקים להתפתלותו הנלעגת והמאולצת של הדיבור.
גופינו, נקישת הכפתור ושחרור הידית, הכל ערוך ופועל כשריר יחיד
ודרוך.
אל מחוץ לצריח אני מעז סופסוף את פרצופי המיוזע, מחציפו אל רוח
מזרחית. השמש, הגדולה מתמיד, סותרת ממעל, קורנת מהשדות ההומים,
מלהטת תחת רגלינו החפונות שיירת תנינים נמרצת. הכל קורן אור
אדיר אשר אין להמלט ממנו, כאילו דוהרים אנו אל לב ליבו הדחוס
של כדור האש. בשטוף האור את עיני אני עוצמן ונותן לכתמי הצבע
להשתולל ולרקד בפני תמונות דהויות מחנויות הזיכרון. בהיותי ילד
אבי היה מתרה כי אחדול מכך: 'אם תמשיך כך, יכונו לך משקפים',
וכך היה. מגיל רך אוזני תומכות מסגרת מתכת דקה וזגוגיות
מעובות.
קצין צבא, המיטיב את אדום הזקן מזרחה, אין זה נאה כי ינהג
כרכרוכי ויעלה זכרון מולידו. אך  דומה כי לאחרונה, אימתי אני
עוזב לרגע את אחי לצוות השוקקים חיים ויצר הרפתקנות בלתי נדלה;
את פניו הסמוקות של סטפאן, עורפם הקצוץ של ההולקרים, ולסתותיו
המרובעות של הבווארי הצנום הלופת בהגאים, אבי הספרטני צולף בי
כמלטשי המתכת בפעולתם: "הזהר בדרכך ילדי היפה, אך חזור הביתה,
כשמגינך בידך או בשוכבך עליו". היה מלטף שיערי ביד כבדה ומגע
האצבעות היו לי כבית.
הנני בן שלושים ושלוש ובחשבי על חיי תמיד אזכר באילה שמתו והם
בגילי; בן נולד לפיליפ השני, וזה, גסס והרקיב כאשר פרס חגגה
תחת חרב את שלושים ושלוש שנותיו, דמו להט, מחלה פעפעה בנימיו
ומוגלה הציף את חריצי העפעף. בגילי היה אותו אלכסנדר גדול
ואצבעו הורתה על האימפרייה החרוצה ביותר בה שזפה עין, עד באה
הודו הבוצית והמלחששת ושלחה פעמיים מאה פילים מלנכולים שביקעו
חניתותיו המצווחות והביאו בו חולי. בגילי היה ולפת את העולם
בכף ידו הקמוצה. כשמת, כיבושיו נמסו מבין אצבעות החול.
על כפות הידיים הרכות היה יוסף בן דויד מגיש בדים נרגשים, לוחש
לפעוט: "משש אם זית או אלון", והוליכו במשעול עד אשר נקרא היה
מלך-היהודים. בגילי היה ואצבעו היתה נוגעת בחריץ עינו של עוור
וליבו של המפרפר, וכאשר הועלה אל הצלב ורוחות פורעות שיערו
הכבד הנוטף שמן, ידע כי בדי העץ אשר בהם היה נעוץ הנם זית
ירושלמי מתרפק ויניקת השורש עוד פועמת בם. כך מת, ואביו עולה
על גדותיו מגאווה.

מבקע אני כגוזל את ראשי מהתמסח המלהט ומסיר את משקפי, שאיגת
הפאנצר ודהירת השרשרת מרעידה את ביטני, את חלצי, אישוני נשרפים
בחדווה בלהט קרניים מתהפכות. אנו עוברים כפרים שחוטים ומחוקים
עד אפר, הבהמות בותרו שמא נשתמש בהם לצרכינו, ראשיהן נעוצות על
מוטות כאות אזהרה מצחין. בזנבי משתרכים ארבעים וחמישה תמסחים
ירוקים המתאווים לרשף הלוע. תהילת האור מסלקת רצף מחשבותי
ואני מסנן את מצעד הוורמאכט בשפתיים קפוצות, מגפי השחורים
העתידים למעך אפים ופיקות ברך, מדפקים בקצב חד. את הפקודה
קיבלנו בוורשה לפני ארבעה עשר יום. אנו דוהרים מזרחה ולקראת
ערב נחצה את הנהר הלבן. כשהשקיעה בגבינו, נפגוש בכוחות הצבא
האדום המתחפר ברעד.
נטבח בהם.  
האדמה תרווה בשר חשוף ושרוף, שמן מנועים ודלק רב, אבק שריפה
חריף ידגדג נחירי. שמיים איטיים של קיץ יבהו באדישות ממעל,
ירפרפו מבט, זהו כל שיעשה הטבע בתמורה למעשינו, החיטה תצמח
מחדש ואלומות השלף הנותר יוטלו על הרגבים טרם נספיק להפנות
מבטינו.

                                     

היה זה בשלהי אוקטובר כאשר אבי הקפדן הושיבני על ברכיו ובאדי
הזכוכית כתב את שמי. שערי החליק על סנטרו וכשהחזרתי מבטי
מעיניו הבוערות, אותיות הזכוכית הספיקו להמחות והתמלאו חזרה
באגלי מים קרירים, כאילו לא הייתי שם כלל.