כאשר ביצות היו סרוחות, והפומפיה לא הייתה אלא פומפית,
מעט לפני רינה מצליח, ושתיים אחרי אפו,
קליפסה,
עכשיו,
צומת שלישי שמאלה, ימינה ברמזור, בניין שני מימין,
כשלא עוד,
לא די,
לא.
וכן הלאה.

היה אדם זקן, תשוש, ומט לנפול,
אשר לא תמיד יכל היה לעשות מה שניתן, אך לא כדרך-קבע.
בזווית קהה, ובמעי גס,
בניכור ורחבת החלקה.

והיה מלהג.
וליהג דברי הבל, ויש הטוענים אף.

לעתים היה פוסק לרגע לעיין באחוריהן של נשים ענוגות, וענוגות
פחות,
פעמים היה מגרד בפדחתו, זמנים בשיער ערוותו,
ובשאר הפעמים.

והוא היה מהמהם ושר, בתנוחות וורסטיליות משונות.
מצקצק בלשונו ומדבר, מברבר ומנהל דו-שיח-דומדמניות.
על הא, דא ושאר ירקות, על בטונדות וקווצות מטאטא.
עד כי פג תקפו.
וטרומפלדור, אשר היה מלהג,
חדל,
אחז בחזהו, ולאחר מכן בחזה של עוברת אורח תמימה,
לאחר מכן בישבנה,
ולבסוף, קרע את תחת הנטל של אותה עוברת אורח.

ובמותו, ציווה לנו טרומפלדור את הקרמבו,
ולהג אחרון, בודד וגולמני נפלט מפיו:
"אהההה..."

"וידום, וימות, ולא יוסף דבר עוד." (להגים, 18, 5467)