הרעד הזה.
לא בגוף.
בדמעות.
משחקות אן-דן-דינו מי תיפול ראשונה.
עובר עלייך משהו, ואת מזכירה לעצמך שזו רק תקופה, והכל זמני,
כשכולם סביבך אומרים נצח.
נגיד שכבר התרכחת ואת מוכנה להשתנות,
אבל עכשיו ... מה לשנות ? לאיזה כיוון לשנות את הגישה
וההתנהגות?
וברגע שעולים סימני שאלה, את מוותרת.
אז עכשיו את לא משתנה. תשארי כמו שאת נכון?
הילדה הזאת ש . . . כבר אי אפשר להגדיר אותה.
הרעד הזה, איפה הוא? הוא לא במקום מסויים, הוא לא בכל הגוף.
אני מרגישה אותו. אולי הדבר היחיד שאני מרגישה.
אם כבר נותר רגש...
את לא נודדת, את הבודדת.
"גלמודה ונעצבת..." נשמטו המילים מפיו כשהקריא את השיר,
ושפת גופו הייתה מכוונת אליי.
אבל אני חייכתי.
את מנסה לחשוב על הדברים החיוביים, ככה לפחות משתמע ממך
בשיחות עם אנשים - שאת אופטימית.
אומרים לך שאת אופטימית, ומתגלה חיוך עצוב, אולי בעינייך.
אני לא באמת רוצה להיות לבד...  אם אני ככה מבחירה?
אולי.  אך הסביבה הביאה אותי למצב הזה.
ביקרתי כ"כ הרבה אנשים; ביקרתי לטובה ותוך כדי הרגשתי
שפוגעים בי.  אז כן, גם אני מרגישה.
זה לא שאני משתעממת בקלות וקופצת מאדם לאדם,
במטרה להכיר עוד ועוד, הרי האדם נמשך אל הזר,
זה בגלל ש ...  אנשים לוקחים אותי כמובן מאליו.
או אולי פוחדים באמת לדעת, או ש ... הכי הגיוני, לא רוצים.
אני מודה, אני זקוקה לחברה חמה ואוהבת סביבי,
לשבת איתם במעגל, להכיר כל אחד מהם,
ולא לחשוב ולהגיד בקול רם שהכי כיף אתם כשאני עם כל אחד לחוד.
אני רוצה לחוש את ה"ביחד"  ואז להתגעגע ללבד.
כי . . . אני לא באמת רוצה להיות לבד.
אני לא באמת רוצה להיות . . .  לבד.

להתמקד בדבר אחד, ולדעת את המתרחש סביב.
אבל אין לי את הדבר האחד הזה...
זה לא שאין לי שומדבר, יש לי. אך לא את מה שאני באמת רוצה.

כבר גיליתי מה אחת הבעיות שלי.
שייכות.
יותר נכון האי שייכות.
לא משתייכת לאף חבורה,למשפחה, להגדרות על בני אדם.
לא משתייכת.
עד לפני כמה זמן תפסתי את זה כדבר חיובי.
אבל נמאס לי. מהכל.
אני עייפה . . . ונחלשת . . . מתחזקת!   עייפה . . .
לבד ועייפה.

אני בוחנת כל דבר, בוחנת גם מבלי להסתכל,
נמאס לי.

זה לא שאני אדם שנוא על אנשים. אני פשוט לא נמצאת בחברתם.
ואולי ... אולי אני כן מאלה ששואפים לשלמות?
החלומות אפילו מורכבים מהדבר המושלם שיהיה,
אני צריכה, במציאות, שיהיו הרגעים הדרמטיים והמושלמים,
אבל לא כולם משתפים פעולה.

אני לבד. אבל לא רוצה להיות.