מי לא מכיר את אותם מבטים מרמזים שמחליפים בינהם בני נוער? מי
לא מכיר את החיוך המבויש והראש המורכן שבא אחריהם? מי לא מכיר
את אותה התגרות מסוכנת של נערים ונערות אחד בשניה ושניה באחד?

  יערה אהבה לחייך לעבר בנים שנראו לה נחמדים, חיוך מתגרה,
כזה שאומר, "יש לך אומץ?", לימור לעומתה העדיפה מבטים רציניים,
כשפגשה מישהו שנראה לה באמת, היתה תופסת אומץ ומדברת איתו, היא
היתה ביישנית ולעיתים אף היא היתה מופתעת ממעשיה שלה עצמה.
יערה קינאה בה על האומץ שתפסה בנושא הבנים, היא עצמה היתה חסרת
כל יוזמה, היא לא סמכה על עצמה מספיק, לא האמינה באישיותה
שתעניין מישהו. יערה חיכתה שנסיך חלומותיה ייגש אליה וישנה
אותה, יהפוך אותה לפתוחה וחופשית, למישהי שהעיניים של כולם
נישאות אליה כשהיא נכנסת לחדר. בינתיים נשארה סגורה כלפי
העולם. מחייכת לא מחייכת, בוכה לא בוכה, שקטה כלפי חוץ ורועשת
מבפנים.  
  לימור כבר מצאה לעצמה חבר, יערה פחדה שהיא תישאר לבד. היא
החלה שולחת מבטיה המרמזים וחיוכיה המזמינים גם לידידיה
הקרובים, הפחד מהישארות לבד חדר לעצמותיה כמו קור של חורף
והרעיד את נשמתה. היא החליטה להשתנות, שינוי של 180 מעלות, אבל
איך?
  מאור היה ידיד קרוב של לימור ויערה, הוא העריץ את לימור
הערצה עיוורת, הוא חיבב את יערה, הוא ראה את האישיות המוסתרת
בה, אך לא יכל לעזור לה יתר על מידה, היא היתה ידידה שלו ותו
לא, הוא היה מעוניין באחרת, או שמא באחרות, יערה לא ידעה
לומר.
  כשמצבה הלימודי התדרדר, החלה יערה שוקעת, היא חשה שלקחה עמה
גם את לימור והדבר הכאיב לה, היא אהבה את לימור ורצתה שתהיה
מאושרת. יערה הפכה להיות חלושה, פיזית ונפשית, היא לא יכלה
להסביר את הדיכאון שחלחל לתוכה והיא לא התנגדה לו, נתנה לו
לחלחל עוד ועוד, עד שאישיותה נראתה כצל וגם גופה נראה אפסי,
כמו שלד, בלתי נראית היא נהייתה.
  בתור בלתי נראית החלה יערה לחקור את העולם סביבה, היא מצאה
שמבטיה המרמזים זהים היו למבטיהן של בנות רבות אחרות, חיוכים
מקסימים שהעלתה בעבר על פניה נפרשו על פניהם של רבים, ידידים
חייכו אל ידידותיהם כמרמזים סודות שלמעשה לא היו קיימים. יערה
ראתה הכל, הפנימה ושתקה. בתוך ליבה החלה לחבב את בעייתה
הנפשית, היא חזרה להאמין באהבה, כעת ניסתה למשוך אליה בנים על
ידי הבעות מצוקה. היא חשבה שיהיה מישהו שיראה בה את מה שאחרים
לא ראו, שינסה לגרום לה לאושר, שיכעס עליה כשלא תחייך אליו, רק
על מנת לחייב אותה להעלות על פניה חיוך. היא לא יכלה להבין,
שבגיל ההתבגרות, עם כל הצרות מסביב, אין אנשים מחפשים אחרים,
לעזור להם במצוקתם, לכל אחד מספיקות הבעיות שלו, והוא מחפש בבת
זוג מישהי שתגרום לו לשכוח מהצרות, ולחייך ולהנות מהחיים. גם
היא חיפשה את זה, כולם מחפשים אותו הדבר בדרכים אחרות. צחוק
הגורל.
 מאור עזר ליערה להתמודד עם התסכולים, הוא ולימור היו חבריה
היחידים, החברים האמיתיים שלה, אלה ששואלים מה נשמע כי חשוב
להם לדעת זאת, כי היא עניינה אותם, ולא על מנת לפתח שיחת בטלה.
שני חבריה ניסו לשכנע אותה לצאת, לבלות. היא פחדה, פחדה
מתגובות אנשים, מכישלון עצמי, מחזרה לדיכאון המר. לאט לאט חזרה
יערה לחיים חברתיים פעילים, היא חשה צבועה, מעמידה פנים שהכל
בסדר, שכולם נחמדים, שכולם חברים שלה והיא חברה של כולם...
  היא חשה בטוחה יותר כשצעדה ברחוב עם מאור, כמו אח הוא היה
לה אבל היה גם משהו, מעין אמירה שאומרים מבטים וחיוכים וחצאי
משפטים, היתה לה אמירה כלפי הרחוב והאנשים העוברים בו, אמירה
של "אני נורמלית, יש לי חבר חתיך, אנחנו מאושרים יחד, רואים?",
על אף שמאור לא היה חבר שלה וזה גם לא היה בתכנון שלה.   בכל
זאת החלה מתגרה בו, במאור, שולחת לו את חיוכיה ומבטיה, מדברת
איתו בצורה תאורטית על אם היה קורה בינינו ש...
  למרבית ההפתעה מאור החליט להשתתף גם הוא במשחקיה, מדבר אליה
בטון עדין יותר, מחייך אליה חיוך אישי. כלום לא היה בין שניהם,
לא אהבה, לא משיכה, בעצם אולי משיכה מעטה היתה שם, אך יותר מכל
היתה במשחקיהם ההדדיים סקרנות. שניהם היו סקרנים לבדוק את
הקווים האדומים אחד של השני, וגם את שלהם עצמם.
  לימור ראתה את משחקיהם כמסוכנים, היא לא הכירה היטב את
מאור, היא ידעה עליו שהוא טוב לב ושיערה חשובה לו, אך היא לא
ידעה מה הוא מנסה להוכיח בהיגררותו למשחקיה המסוכנים של יערה,
היא פחדה על יערה, היא גם קנאה בה קצת, על האומץ לשחק ככה.
  יערה לא הסתפקה במשחקיה עם מאור, היא החלה מתקרבת יותר
ויותר לידידיה, שולחת רמזים עבים של  "משהו תמיד יכול לקרות
בין שנינו" ונהנתה מכל רגע של משחקיה החולניים. רק בלילה,
בשתיים, כשהייתה מכבה את האור ונכנסת למיטה, היו חודרים לתוכה
חששות ופחדים, היא פחדה מהרצינות של משחקיה, היא פחדה שמשהו
באמת יקרה והיא תצטער. היא לא היתה מוכנה עדיין. עדיין לא.
  לא היה ספק שיערה הפכה את עורה והשתנתה לחלוטין, לפתע היתה
בנאדם מאושר, אדם הרוקד לצלילי המוסיקה האישית שלו, רוקד
לצלילים האישיים עם כולם, מנסה לחלוק את אושרה עם כולם. כאילו
פחדה שמישהו יקנא בה וייקח את אושרה ממנה. בתוכה היתה עדיין
אותה אחת, מפוחדת, חוששת, רועדת ממעשיה וממשיכה לעשותם, וכי מה
רע בהם, חשבה, איש לא נגע בה, עדיין. לא התעלסות, לא נשיקה
אפילו חיבוק לא. תמימותה עדיין קראה לה למצוא מישהו, אחד ויחיד
רק לה, שחיבוק יחיד שלו ימלא אותה בכוחות ונשיקותיו יבריחו את
פחדיה.  
  על אף משאלות ליבה והתחושה שאינה טובה מספיק, שאיננה שווה,
החלה יערה לקבוע לעצמה מקום, לדרוש דברים, לדרוש חיבה. והחיבה
אשר דרשה, מאור נתן לה אותה, משחקי המילים שלהם נמשכו,
התגרויות בלתי פוסקות, חיוכים... משהו השתנה. היא החלה מתאהבת
בו, בידיד שלה, שאך ורק שיחק איתה. לפתע מבטיו איבדו משמעות,
חיוכיה הביעו שוב בדידות.

יום אחד, יערה איכזבה את עצמה ואת סובביה בעניין טיפשי, אך זה
הכביד עליה ודיכא אותה. היא חזרה להיות כבעבר, אבודה בתוך
עצמה, בוכה לא בוכה, כואבת עד ייאוש. ההתרסקות מהאושר שחשה
בחזרה ליגון שברה אותה. מאור כבר לא הבין אותה, לימור לא היתה
שם בשבילה, היא החליטה שטובתה האישית תהיה טובה גם להוריה אשר
סבלו בראותם את סיבלה. היא ניגשה אל המטבח, פתחה את דלת ארון
התרופות ולקחה עימה לחדרה את קופסת כדורי השינה של אמה. היא
התיישבה על המיטה וכתבה מכתב אחרון, כאילו חיכתה שבינתיים יגיע
מישהו ויציל אותה. "אני אוהבת את כולכם, אין זו אשמתו של אף
אחד, כולכם אהבתם אותי מספיק והענקתם לי הכל, רק אני לא הצלחתי
להעניק לעצמי את מה שהייתי צריכה. אני אומרת לכם שלום עכשיו,
ולא להתראות, שלום גם לכל פחדיי, לכל החששות. שלום לכאב,
ליגון, ולקושי. תחשבו על זה שידעתי בחיי אושר גדול, ואחרי
שידעתי אותו, לא יכולתי לשוב ולסבול. אני שלווה עכשיו. תהיו גם
אתם. סליחה", היא סיימה את כתיבת המכתב, הניחה אותו לצד המיטה,
ובלעה את הכדורים, באותו רגע חשה שמחה לא מובנת, שמחה על שאין
עליה להתמודד יותר עם משחקי הנעורים.