הייתי נוגחת לו בפרצוף אם רק היה מביא את זיו עיניו קרוב אליי.
הייתי נושכת את שפתיו האדומות אם רק היה נושם עצמו אל תוכי,
שורטת את גבו אם היה מעז להסתובב ממני הלאה.
הייתי מביאה מתוך עצמי עד אליו אם רק היה מאפשר לי להיות אני.
מי אני? תהיתי בקול כלפי הקירות. התקרה התבוננה בי ארוכות,
שותקת אל תמהוני הגובר ככל שהשעות נוקפות להן סביבי, מתקתקות
את הביולוגיה הקיומית, הנשית, שהייתה פעם שלי ועכשיו שייכת לכל
מי שאינו איתי.
צלו של הוילון השקוף מתנועע ממני והלאה חלופות. זו השמש המשחקת
מחבואים עם דמותי המשתקפת כלפיה, מבין חוטי האריג מתנועע קצב
שאינו שלי יותר. אני שוקלת אם לעמוד או פשוט להישאר ישובה מעל
השטיח הבדואי. זו הרוח המדברית שהביאה אותו אליי, אותה רוח
הארוגה כשתי וערב של צבעים עזים בתוכו, תחתיי.
מהשקט אתה זועק אליי, "תראי,  תראי". אני עיוורת. לא רואה אותך
מתרחק, אולי מתקרב על פי תנודות האוויר שמניע את אזור חלצייך.
לחיי הורודות נשטפות מליחות הגואה החוצה אל האוויר החם. עכשיו
קר. מזג האוויר לא החליט מה הוא רוצה. גם אני.
קרני השמש מחממות את הבדידות הקפואה שתלויה כאן על הקירות.
מרוחה כצבעי הנשמה המנסים לזעוק החוצה את כל מה שאינו אמיתי.
הדממה שולטת בנו, משתקת את נימי הצוואר שכל-כל ריגש אותך.  
אתה לא כאן, זה לא אתה תחתיי עכשיו.

תעתועי הזמן, הנגיסה הקלה הזו בצוואר מלוח, אולי זה ריח
האפטרשייב היוקרתי, כל אלה מלהטים את יצריי. מסוממת מריחות,
תמונות שמציפות את הרחם המלא שלי מכל מה שכבר לא שלך. מתבוננת
במי שאינו אתה ותוהה, כמה כרכים יכתבו על אותו רגע יחיד כשאתה
נוגס בצוואר רך, רוכן אל תוך דמותי המשתקפת מעור של בוקר זר.
זה הרגע המיוחד הזה שאתה משחזר הלוך ושוב, חי אותו עוד ועוד
דרך עיניים אחרות. חומות, אני זוכרת. הן כבר לא שלי. הן של כל
הזרות הזו שעטפת עצמך כדי להמשיך ולחיות את הרגע הזה בו
ההוויה, האהבה מציפה אותך כבראשונה. בפעם השניה שתטעם ממנה לא
תוסיף דבר על הראשונה, בשלישית תאבד קצת מהייחוד הראשוני.
ברביעית לא תזכור כבר את טעמה הרגעי של האהבה.
"הגיע הזמן להפסיק לשחזר את סגולת השיקוי ההולכת ונחסרת".
תקשיב לפרוסט, הוא מבין גדול בזמן שאבד, בזמן שנמס בין
אצבעותיך אל עתיד שלא יהיה איתך. כמו העבר שתערוג אליו עוד
ועוד בצבעים עזים, ממש כמו השטיח הבדואי שאני ישובה עליו
ברגעים אלו כשאני חושבת עליך, כשאני עם אחר שממלא את מקומך.