אור החופש נצור בנבכי ליבה
היא עפה ברקיע התכול
זורמת עם משב הרוח המבשר שקור יורד על העולם
נוצותיה מכווצות, רגליה קפוצות ומקורה זקוף, חורץ את השמים
כלהב חד.

מה טומן בחובו האופק?
בודאי גן עדן.
תוהה הציפור.
נהרות מסתעפים כמו כלי דמה
דמה החם, לא כמו שחושבים בני האדם שם למטה,
שדות רחבים, שממעל מצטיירים כבד שני משובץ,
נחש מפתה, ועץ דעת.

זו הרוח העיקשת שמושכת חזק לכיוון האופק
היי רוח! רחמי עלי, קשה עליי העול
ובוכה. בוכה הציפור.

איך נראות דמעות של ציפור?
כטיפת טל הנוטפת מעלה ירוק עם שחר?
כאגלי מיץ של מעשה אהבים?
או...דמעה של אמא המאושרת למראה בנה?
ואולי כבנה הקטן שמתאבל בבכיו עם הגיעו לעולם.
ואולי ציפור איננה בוכה?
אולי רק עצוב לה וכואב
יותר מכל סיבה אידיאלית המולידה דמעה?

כי ציפור לא חייבת לדמוע כדי שיידעו שעצוב לה
ציפורים שומרות את סודותיהן תחת הכנפיים הצחורות.
אחרת לנצל את חולשתה יעוט העורב.
וסופה יהיה מר.
כמו סוף סיפור גן עדן.

והיא מרגישה כציפור בכלוב בכיכר ה"דרור" 37
הנתונה לעינם הבוחנת של האנשים של למטה

היא חופשייה,
והיא לא חופשייה.
חופשייה ביקום באופן גשמי
אך אסירת עד למטרתה בחיים -
בואה אל קו האופק
אל גן העדן האבוד.

ותשוב לקינה
ותעסוק במלאכתה
והאור שטמון בליבה, אור החופש
לעולם לא יתפרץ אל העולם כמטחי זיקוקין בבריתם של אוהבים
כי כך הם חייה של ציפור
בגן העדן האבוד שלה -
אפורים כרקיע המבשר רעות
משעממים, כמו האנשים שם למטה
וכלואים, כמו ציפור בכיכר ה"דרור" 37.