הוא הכניס את הכלים הנחוצים האחרונים לתוך הבגז' ונדחס מאחורי
ההגה. בהינף יד הוא טרק את הדלת והביט לתוך הרחוב הריק והחשוך.
הגיע הזמן. חשב לעצמו. כך ישב, מהרהר, מנסה לצבור אומץ יחד עם
כל דקה שעוברת ובוהה בחלל הריק. עד שהחליט שחבל על הזמן, הלילה
קצר. המפתחות שהיטלטלו בינתיים מימין לשמאל כמעיין מטוטלת
נכלאו בכף ידו הגדולה.
לעט, לעט הוא סיבב את המפתח, עד שנשמע הרעש של המנוע. אני כבר
לא בן 15. חשב לעצמו פתאום. מה יחשבו עליי?? עכשיו, להסתובב
בכל מיני מקומות ולשפוך צבע? מהר הוא חבש את כובע הגרב השחור
שקנה במיוחד ל"מבצע" הזה ופיזר מעליו את מחשבות השפנים האלה.
אבל פתאום עיניו לא האמינו למראה שהשתקף דרך המראה. אישתו
התקרבה למכונית, לבושה בפיג'מה שלה, שקית של כפפות ניילון
הייתה בידה, הוא הוריד את הכובע באותה המהירות שבה שם אותו.
הדלת נפתחה מימינו במהירות ואישתו השתחלה לתוך האוטו. הוא לא
הביט בה יותר ממבט חטוף, מבטו הדרוך חזר להיות מכוון לאיבר
הרחוב השומם.הוא רק ישר את משקפיו באדישות.
" אני ממש מצטערת!" היא התחילה לדבר בצורה היסטרית, "הבטחתי
לך, שאשיג לך כפפות למבצע שאליו אתה נוסע.." פתאום היא הפסיקה
והבחינה במשהו מוזר בו, "למה אתה לא על מדים???" היא שאלה אותו
בקול מעצבן. וסקרה אותו במבט חוקר. ההוא רק קימט את מצחו ומתחת
לגבות העבות שלו, נצצו עיניים מבולבלות, הוא נראה ללא ספק-
לחוץ.
" אני נוסע לעשות משהו נועז" הוא אמר לה את האמת, מפני שלא ידע
לשקר. אך במקום להעריך כנות, היא נראתה עצבנית. "זה לא מה שאת
חושבת!!" הוא אמר בכדי לנסות להרגיע אותה, אבל זה לא עזר.
"אני באה אתך!" קבעה פתאום וטפחה על בירכיה ברשמיות.
"מה? נראה לך? את לא יכולה לבוא איתי..."
"למה לא?" היא צחקה. "מה? שכחתה שגם אני יודעת להיות נועזת?
שכחתה מה הספקנו לעשות ביחד?" היא צחקקה בשובבות. והוא הסתובב
אליה ונדבק בחיוכה.
"זה המון נסיעות, המון חשאיות, המון סיכונים, צבע, בלגנים.."
גוגי יצא מהבית באותו הלילה, למרות שאמרתי לו עד כמה שהרעיון
שלו טיפשי, הוא לא הקשיב לי. זאת הייתה משיכה בלעדית שלו,
לנחמן.
עם חולצה שחורה, ג'ינס שחור , כפפות ניילון שחורות ומפה, יצא
הגיבור למחוק.
הוא יצא ב-2 לפנות בוקר, שעה שחשב שלא ייסעו מכוניות, השעה הכי
בטוחה. האוטו התניע והגלגלים החלו לנסוע במעלה הכביש. הקיר
הראשון היה בשכונה, זה שהכי עיצבן אותו. הנסיעה הייתה קצרה.
כשהגיע למקום, הוא ישב רגע קצר במכונית. חשב אם באמת כדאי לו
לעשות את זה. פחד פתאום תקף אותו, פחד שיתפסו אותו, פחד שלא
יהיה לו איך להתגונן. ומי בכלל עושה דברים מטומטמים כאלה,
באמת...איך זה יראה. מהר מאד הוא סילק מראשו את המחשבות האלה
ויצא מהאוטו מהר. יאלה, צריך לעשות את זה וזהו. הוא נעמד מול
הקיר שעליו היה כתוב בקטן, בספריי שחור- "נ נח נחמ נחמן
מאומן". הוא היה בועט ומרסק את הקיר בו במקום אם יכל. הוא
השתהה לרגע, מישש את כיסיו ונזכר ששכח את הספריי. מהר הוא עף
לעבר המכונית.
כשחזר הוא מרח את הצבע על הכתוב וניער את הספריי שבידו. "נחמן
מת מזמן". הוא כתב מעל. למטה רשם בקטן- מוחה עצבני. הוא החליט
שזאת תהיה החתימה שלו.
הרעיון לכתוב במקום סיסמת המחאה הזאת סיסמאות מחאה אחרו מצא חן
בעיניו. תקף אותו מרץ היסטרי לכתוב עוד. הוא הלך עד לקצה של
הבניין ושם כתב- " אבל אני חי וקיים ומובטל ורעב, תודה
נחמן!!". כשהביט במה שכתב פתאום חייך, עלו לו עוד מאות רעיונות
למשפטים כאלה. הוא מיהר להיכנס לאוטו, להתניע ולנסוע, הרבה
קירות חיכו לו והלילה קצר. סינדרלה צריכה לחזור הביתה בזמן.
הכתובת הבאה נרשמה על הגשר בגדול. היה קשה למרוח את הצבע. הוא
נעמד על הגשר וקשר את
המברשת למוט שמצא ממכונית שלו. כל רגע הוא הביט לצדדים, הפעם
הוא חשוף לעיני כל. אף מכונית לא עברה על הגשר. כל הגוף שלו
רעד אבל הוא לא יכל כבר להפסיק, הרעיון שבא אותו. כשסוף סוף
מחק את הכתובת היה קשה להחליט מה לכתוב. הוא התעייף מהעשייה,
"כולם צודקים, היטלר הוכיח בדרכו לכולם שהוא צודק." זה מה שעלה
במוחו, אבל הוא ידע שימחקו את ההערה הזאת מיד, אז החליט
להתפשר, "יותר קל להאמין שמי שמת צדק, מאשר להאמין בצדקתו של
מי שעדיין חי".
לקיר הבא, בית בכביש הראשי הגיע מהר,הוא כבר לא שם לב אם יש מי
שיראה אותו.
"אל תאמין בנחמן, תאמין בעצמך וכולנו נהיה מאושרים".הוא כתב.
על קיר של בית שנראה בית שחציו נראה כבית משרדים רשם- "נ נח
נחמ נחמה תכיני קפה!"
זמנו התקצר מהר, הוא הספיק להתמלא בקוצים, הוא ברח מכלבים,
התחבא בתוך חצרות חשוכים. וכמעט ונראה עושה את זה. כשצבע קיר
ענק בנתניה. אבל למזלו הספיק לכתוב- "אתם חייבים לאסוף את כל
הכוחות במטרה לתמוך בפוליטיקאים שלנו דווקא בתקופות קשות אלה".
ובקיר ליד רשם- "קשה להחליט החלטות קשות בעת מלחמה."
ובהמשך הרחוב רשם- "ובמיוחד כשאתה סובל מתחלואות רעב". למטה
הספיק לכתוב- " לתרומות נא חייגו-
5573225- 212 -1-012 " ואז ראה ניידת משטרה , נכנס מהר למכונית
והתחמק משם. כשהביט לאחור ראה את השוטרים עומדים מול היצירות
שלו, צוחקים. פתאום הרגיש הקלה, אני לא לבד, חשב, אני לא לבד.
בשעה שש הוא כבר היה בבית, אחרי שעשה מספר יפה של 100 כתובות.
הגיוני שהוא בקושי נגרר עד למיטה. הוא נגרר כשחיוך רחב מקשט את
פניו. 100 נחמנים הוא הצליח למחוק, אני בעצמי לא האמנתי עד
ששמעתי על זה בטלוויזיה.
מסתבר שבדרך הוא הצליח להעליב את שרון, את ערפת, להגיד מה דעתו
בנוגע לתפקודה של החברה הישראלית, הוא לא עזב את הדתיים בשקט
וירד על כל רבי צדיק שהכיר, לא עזב את הפוליטיקאים או את
העשירים והמפורסמים במדינה, הזכיר את השחיטות, את התאווה לכסף,
את החוסר תרבותיות, את הדו פרצופיות ואת הרוסים. כל דעותיו
הפוליטיות נרשמו לאורך כביש חיפה- ת"א, ואנשים התייחסו אליו,
ברצינות.
פרסמו את המשפטים שלו בעיתונים והעיתונים העריכו שזאת תנועת
מחאה חדשה שקמה ושממנה עוד נשמע. מפורסמים ואנשים שונים אחרים
נפגעו מדבריו. המשטרה חיפשה רמזים.
למען האמת גוגי עצמו לא ציפה להצלחה כזאת. כשהוא נסע הביתה
בכביש הראשי וקרני אור ראשונים העירו את עיניו, הגרפיטי שלו
נראו לו פחות בולטים ממה שציפה שיהיו.
"יאללה! תן גז!! יש לנו כפפות ניילון, אנחנו מסודרים!" היא
הרימה את השקית כשאמרה את זה, והדלת מאחור פתאום נפתחה. פרצופה
של בתו נגלה, השוק שוב תקף אותו.
"אמא, מישהו רוצה אותך בטלפון, הוא אומר שזה דחוף" ואז היא
קלטה שהכניסה שלה לא הייתה במקום ובזמן הנכון."אני מפריעה
במשהו?" שאלה. ואז אמה חייכה לאבא שלה , שנראה במצב לחוץ. "לאן
אתם נוסעים?" פלטה עוד שאלה. השניים לא המציאו תשובה מתאימה,
ואז היא פתחה פה ענק, על לשונה נצץ עגיל, היא צחקקה.
"שובבים..." אמרה משועשעת.
"אני נוסע למבצע" מצא נתי סוף, סוף מילים בפיו. כל העסק הסתבך
מידי, הוא חטף מידה המושטת עדיין של אישתו את השקית, "ואימא
שלך רק הביאה ציוד." הוא ידע שזהו ניסיון כושל, גם הפעם הוא לא
הצליח לשקר.
עכשיו הבת כבר התפרצה בצחוק היסטרי. "ללא מדים" הוסיפה
כשהצליחה להירגע, אבל אז שוב התחילה לצחוק . בלי ששם לב, היא
חטפה מידו הרועדת את השקית, "אתם אנשים מאד אסתטים בצבא..."
אמרה בקול מאופק.
"יאלה!" הוא אמר פתאום מלא במוטיציה והפתיעה אפילו את עצמו. "
בואו ניסע!" הוא התניע שוב את האוטו. "נעמי, תביאי גם את
בראון!"
"הוא כבר פה איתי" כלב מרופט ישב לצידה." אנחנו נוסעים
למבצע?!" שאלה נעמי, מבולבלת.
"לא..." ענה נתי, כשהוא מדליק את הפנסים, " נוסעים לצבוע קצת"
"אתה מתכוון לאיזה קראוון בבסיס?" שאלה נעמי, מבולבלת אף
יותר.
" אני מתכוון לגרפיטי" אמר מתי בפסקנות והשאיר את שתיהן בשוק.
אישתו הביטה בו כעל בנאדם אשר איבד את שפיותו, וחיפשה סימן על
פרצופו שיוכיח לה את טעותה. נתי לא הראה אף סימן, הוא באמת
השתגע.
" מעניין...אתה צוחק עלי?" נעמי שאלה עצבנית. "כי זה לא מצחיק.
אני מזמן הפסקתי עם השטויות האלה..." אמרה . "אז לאן נוסעים?"
היא שאלה, והביטה בו טרודה, גם היא חיפשה חיוך של- עבדתי
עלייך. וגם היא התאכזבה.
" יום אחד נסעתי" הוא אמר פתאום במתיקות מוזרה, " וראיתי את
הכתובת- נ נח נחמ נחמן מאומן ", הוא הדגיש כל הברה כאילו הייתה
שם של מחבל מבוקש "על כל קיר שלישי, בכל מקום בו נסעתי. הדבר
הזה היה כתוב יותר מדי פעמים, יותר מהפעמים בהם הופיעו
הפרסומות של CASTRO, ו- LIVIES גם יחד. זאת אמירה, אמירה מאד
מניפולטיבית. הם שוטפים לנו את המוח עם אמירות כאלה, מציעים
לנו את הדת דרך הכתובת הזאת, בדיוק כמו שהם מפתים ילדים עם
סוכריות, ואומרים להם שיחזרו בתשובה." הוא השתתק ואז הוסיף-
"החלטתי שלילה אחד, אני מוחק את כל הכיתובים האלה, ושילכו
לעזאזל."
והם נסעו, הוא מתוך אידאולוגיה, הן מתוך טמטום, והכלב, מכיוון
שלא הייתה לו ברירה אחרת. מהר מאד הוא עצר את האוטו ליד קיר
לבן שעליו היה רשום בגדול- "נ נח נחמ נחמן מאומן". היה בא לו
לפוצץ את הקיר. המשפט הלעוס הזה העלה עדים דרך אוזניו, פתאום
הוא התעוור מרוב עצבים. האוטו כמעט נכנס בקיר, השתיים צווחו.
הוא נעצר לבסוף, כולם נשמו עמוק. זהו. חשב. הגיע הרגע.
"מה זה המקום הזה?" שאלה נעמי ואישתו הביטה בו גם, כשואלת.
" אל תפחדו, אל תפחדו, אני כבר חוזר"
השתיים ישבו בדממה, המומות, הכלב ליקק לעצמו את הביצים.
הוא יצא בריצה, הוציא את דלי הצבע ואת המברשות. במהירות צבע,
במהירות לא נשאר זכר לכל מה שהיה כתוב פעם על הקיר. השתיים
עדיין ישבו בדממה, לא מאמינות.
הוא חזר במהירות, מחייך ונדחס שוב מאחורי ההגה, מראה לשתיהן
חיוך דבילי, תוך כדי התנעה. הנסיעה שוב הייתה קצרה. הם הגיעו
לבית שעליו היה כתוב גם- "נ נח נחמ נחמן מאומן". ואחרי שתיקה
ארוכה, פתאום נעמי החליטה לדבר. "תן לי לעזור לך" היא אמרה
ומיהרה לקחת צבע . שאותו מרחה על הקיר. ובלי לחכות רגע עד
שהצבע הלבן יתייבש,היא רשמה מעל בספריי אדום-
"NAHMAN- ITS JUST ANOTHER NAME, WRITTEN ON THE WALL"
ולמטה הוסיפה-
"מ מי מיש מישהו שומע אותי??"
. נתי נתן לה לרסס את המילים הללו עד למילה האחרונה. למרות
שהבת, חסרת האמונה שלו הייתה על סף בכי. המכל נשמט מידה ונפל ,
נשמע קול פצץ רועש. היא חזרה למכונית והכלב התנפל עליה
בליקוקים.
"בואו ניסע הביתה." אמרה האימא, ונתי נכנע, ברגע שהעיף מבט על
בתו המשותקת. אך בלבו עדיין נשאר החשק למחוק עוד. מתוך אותו
החשק אמר להן- "תארו לעצמכן מה הדתיים האלה היו אומרים, אם
בבוקר הם היו מגלים על כל הבתים ריסוסים כמו- אלוהים מת, נחמן
היה פדופיל, או אנטיטזות בסגנון. במקום הנחמן המאומן הזה? איזה
צחוקים..."
"הם היו מוטרדים מזה, וזה היה עושה להם רע..." אמרה נעמי
וליטפה את הכלב בשקט.
"הם היו מתעלמים, יש מספיק ריסוסי מחאה כאלה בכל מקום בארץ."
הפריעה האימא את דבריה של נעמי והדליקה רדיו.
"Im alive", שרה סלין דיאון בקול מרטיט חושים, המכונית שטה
לאיבר הזריחה המתקרבת באופק.
המשך יבוא... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.