מוקדש לסיוון מלכת העולמות

המזל שלי היה שמצאתי את הדרך, אחרת אלוהים יודע מה היה קורה
לי, ואולי גם הוא לא יודע. בכל מקרה לא שאלתי אותו.

בעצם כשאני חושב על זה, אני חייב את הכל לרמי, ושאני אומר הכל
אני מתכוון לחיים שלי, לאושר שלי, לשפיות שלי, להכל...
זה מוזר, כי כל שנה שעוברת אני נעשה גדול יותר ויותר, מתבגר
ועוד כמה שנים אגיע גם לגיל של רמי. מעניין אם עוד כמה שנים
כשאני אהיה יותר גדול מרמי אני אחשוב כמו המבוגרים ואגיד שהוא
לא מבין כלום כי הוא ילד קטן, מעניין אם אני אתיחס איליו כמו
שהמבוגרים מתיחסים אלי.

לאנשים חיים חוגגים יומולדת, ומשום מה לאנשים מתים חוגגים
יומו-מוות. אולי בגלל זה הם תמיד נשארים באותו גיל, אולי אם
היו חוגגים להם יומולדת אז הם היו גודלים גם כן כמו כולם.
תמיד שהיינו הולכים לאזכרה של סבתא רמי היה בא איתנו, הוא היה
קורא לזה יומו-מוות, ותמיד מתלונן על איך שסבתא היתה רוצה
שאנשים יחגגו לה יומולדת, כי בעצם מי לא רוצה? וגם מגיע לה
אחרי שמונים שנה של הבטחות להגיע בסוף למאה ועשרים ושכולם
יוצאים שקרנים כי הם הבטיחו.
אני זוכר איך אני ורמי ישבנו על מדרגות השיש בבית הקברות
ודיברנו, "אני רוצה שיזכרו אותי איך שהייתי חי, לא איך ומתי
מתתי", אמר רמי. אם סתם בנאדם היה בא ואומר לי את זה אולי לא
הייתי לוקח אותו ברצינות כי בעצם מה הוא יודע על מוות? אבל
כשזה בא מפיו של רמי יש לזה משמעות. אין לנו מומחים למוות כי
כל מי שעבר את זה כבר לא יכול לספר לנו, אז זה משאיר אנשים כמו
רמי להיות הממומחים בנושא. כשישבנו על המדרגות זה היה קצת אחרי
שהוא סיפר לנו שהוא חולה, וגם קצת אחרי שהוא הסביר לי איך זה
שעוד מעט הוא כבר לא יהיה כאן לדבר איתי ולעזור לי לבנות בתים
מעץ.
את רוב הזמן בילינו בלדבר כי עוד מעט כבר לא נוכל לעשות את זה
אז צריך לנצל כל רגע. אבל רמי אמר שזה בעצם לא משנה כי הוא לא
ילך לפני שהוא יגיד לי את כל מה שיש לו לומר לי, שככה זה
בעולם.
נורא שנאתי שמבוגרים היו אומרים לי את המשפט הזה - 'ככה זה
בעולם', כאילו 'אנחנו חכמים ויודעים ואתה טיפש מדי בכדי
להבין!' וכשרמי אמר לי את זה קצת התעצבנתי, אבל ידעתי שאם רמי
אומר אז סימן שהוא יודע.

אבא שלי גם אהב את רמי, בעצם כולם אהבו את רמי וגם מי שלא אהב
אותו נזהר מאד שלא להראות את זה כי זה היה 'נושא רגיש', ככה
אמא שלי קראה לזה. אבל יותר מרמי אבא שלי אהב להרביץ, ואם אפשר
אז לאמא שלי, ואם אי אפשר אז לי. למה הוא אהב להרביץ אני לא
יודע, כנראה שככה זה בעולם. לא סיפרתי על זה לאף אחד, וגם לרמי
סיפרתי רק ממש לפני שהוא עזב, הוא קיבל את זה די טוב, הוא
אפילו חייך.
"אל תפחד טלי, כי עוד מעט יהיה לך לאן לברוח", אף פעם לא ראיתי
את רמי בוכה לפני כן, ולא כל כך הבנתי את זה אז, היום אני יודע
שהוא היה עצוב אבל אז חשבתי שזה רק בגלל שהוא חולה, "עוד מעט
כשאני אגיע לעולם הממלכות אני אזרוק עליך איזו מילה טובה ואולי
אני אארגן לך להגיע לבקר שם כשתרצה, תן לי קצת זמן ואני מבטיח
שיהיה הכל בסדר."
אחרי זה רמי השתעל מאד חזק והרופאים הכריחו אותי לצאת משם,
ויותר לא ראיתי את רמי. בעצם חוץ מפעם אחת, ביומו-מוות שלו
שעשו לו והכריחו אותי ללכת. אני מצידי חגגתי לרמי יומולדת
למרות שזה היה קרוב ליומו-מוות שלו, אחרת אף פעם לא היתה לו
זכות הצבעה.
אז עוד לא הבנתי על מה רמי מדבר, על איזה ממלכות ואיך אני אגיע
לשם אבל סמכתי עליו וחיכיתי.

זה היה בחנוכה כשאבא שלי שבר לאמא שלי את הרגל, והכל באשמתי.
"איזה ילד מטומטם גידלת יא פוסטאמה! נר הוא לא מסוגל להחזיק!",
אבא שלי צעק חצי על אמא שלי חצי עלי. "נרות חנוכה את נותנת לו
להחזיק! הייתי נותן לו כפה, לא נר!", והוא נתן. "אבי תעזוב את
הילד", אמא שלי הגנה עלי בדרכה הלא יעילה. "תסתמי את הפה ואל
תסתרי אותי לפני הילד!".
אני ניצלתי את ההפוגה הזמנית בתשומת הלב כדי לרוץ להתחבא, וזה
עבד, הוא לא שם לב לאן רצתי. זה רק עצבן אותו יותר והוא התחיל
לזרוק דברים. בהתחלה על הרצפה, אחרי זה על הקיר ובסוף על אמא
שלי. "טלי, מי קורא לבן שלו טלי! לא פלא שהוא יצא כזה נקבה!",
אחרי שלושה כסאות וכמה צלחות וכוסות לא נשאר הרבה מהמטבח, אז
כמובן שהגיע תורו של השולחן. רק שהפעם במקום לזרוק אותו על
הרצפה או על הקיר הוא זרק אותו על אמא שלי, או יותר נכון על
הרגל שלה.
כנראה שאחרי זה הוא הרגיש מרוצה כי הוא נרגע, "תראה מה עכשיו
עשית! ילד כפוי טובה..." הוא צעק אלי לפני שיצא מהבית.
ביקשתי מהשכן שיסיע את אמא לבית חולים, אמרתי לו שנשברה לשולחן
רגל והוא נפל. לא נראה לי שהוא האמין לי.

בבית חולים ביקשתי מאמא שלי סליחה, אבל היא לא קיבלה אותה, היא
אמרה שהיא צריכה לבקש סליחה ממני.
לא הבנתי למה היא צריכה לבקש סליחה על זה שנשברה לה הרגל, ועוד
באשמתי. אבל בגלל שהיא הייתה עיפה ויתרתי והנהנתי.

זה היה למחרת שהגעתי פעם ראשונה לעולם הממלכות. ואולי בגלל זה
לא נתנו לי להסתובב כמעט.
בעולם הממלכות אסור לחשוב מחשבות של העולם האמיתי, זה גורם לו
נזק. ואני לא משנה כמה התאמצתי לא יכולתי שלא לחשוב על שולחנות
שבורים. מפעם לפעם שבאתי לבקר שם זה נהיה לי יותר ויותר קל,
למדתי לשכוח, ונתנו לי ללכת כמעט לכל מקום שרציתי.
בעולם הממלכות כל אחד בוחר לאיזו ממלכה הוא ילך, אבל יש גם
ממלכות שאסור לך לגשת אליהם. וזו היתה הסיבה שלא יכולתי לראות
את רמי, כי אסור לאנשים חיים ללכת לממלכת המתים, רק למתים
מותר.

אני הולך לעולם הממלכות כבר כמעט שנה, ואני מכיר שם גם כמעט את
כולם. אפילו נותנים לי לרשום שם במכולת.
בממלכה שאני הייתי הולך אליה אין שולחנות, יש רק מחצלות.
מחצלות ועצים. ואני בניתי בית על אחד מהעצים, כמו שרמי לימד
אותי.
וכל פעם שההורים שלי רבו הייתי הולך לעולם הממלכות ונכנס לבית
שלי. את הבית שלי בניתי על העץ שליד המכולת כי לא היה לי
מקרר.
ומידי פעם הייתי יורד למטה כדי לקנות שוקו בשקית, את הכסף
לשוקו הייתי גונב לאבא שלי מהארנק.
היום בבוקר ההורים שלי רבו, אני אפילו לא יודע על מה, אני רק
יודע שאני לא רוצה להיות שם. חמקתי החוצה דרך החלון של המטבח
ורצתי.
כשהגעתי לעולם הממלכות משהו נראה לי שונה, כאילו משהו לא בסדר.
הלכתי למכולת כדי לקחת שוקו.
בצעדים מהירים הגעתי לאזור החלב, לקחתי שקית שוקו מהמקרר
ונגשתי למוכר. "לרשום?", הוא שאל. "תודה", הנהנתי. המוכר הוציא
את הכרטסת שירבט שם משהו ונתן לי לחתום. חתמתי, אמרתי שוב תודה
ורצתי החוצה, "כדאי שתמהר, מחכה לך אורח", שמעתי במעורפל את
המוכר צועק. אורח? מי זה יכול להיות? טיפסתי מהר לבית העץ שלי,
וכשהגעתי למעלה לא יכולתי להתאפק וצעקתי, "רמי!", רמי סימן לי
עם אצבעו על שפתיו, השתתקתי. אז התחבקנו. "מה אתה עושה פה?
נורא התגעגעתי אליך!", רמי שוב סימן לי להיות שקט וחייך, "טלי,
אין לי הרבה זמן להיות כאן, עוד מעט ישימו לב לחסרוני בממלכת
המתים, רק רציתי להגיד לך שמצאתי סוף סוף דרך שנהיה שנינו
ביחד", הקשבתי לכל מילה שלו בתשומת לב. "טלי! טלי! ילד מפגר!",
קולו המוכר של אבא שלי תפס את תשומת ליבי, איך הוא הגיע לממלכת
העולמות? איך נתנו לו להכנס? שאלות אלו הטרידו אותי רק לעוד
רגע, כי ידעתי שלאן שאני הולך הוא לא יוכל לעקוב אחרי.
"גנב! הילד שלי גנב בן-זונה! חכה שאני אתפוס אותך!", זו הייתה
פעם ראשונה שחייכתי כשאבא שלי היה בקריזה. הפעם ידעתי שהוא לא
יוכל לעשות לי כלום. הלכתי לכיוון החלון שפונה אל הכביש הסואן.
"שלא תזוז אתה שומע?", אבא שלי כבר הגיע למעלה אבל כל זה כבר
לא שינה כלום. "רמי, אני בא!" צעקתי וקפצתי.

המזל שלי היה שמצאתי את הדרך, אחרת אלוהים יודע מה היה קורה
לי, ואולי גם הוא לא יודע. בכל מקרה לא שאלתי אותו.