קטע זול. ראו הוזהרתם.

שנתי נדדה כל הלילה. חלמתי חלום בלהות, ואחריו חלום בלהות
נוסף, ועוד אחד. חלומות הזוועה התישו אותי ולבסוף קמתי. הראש
כאב, והרגשתי צורך לומר משהו כדי לשמוע איך קולי נשמע (אם בכלל
נשמע). במצב כזה אני מדברת את מחשבותיי. זה מחליף את החיפוש
המטופש אחר דברים לומר רק על מנת לשמוע את קולי. תחשבו על זה,
קורה לפעמים שמבקשים ממכם לומר משהו. לי לפחות קורה. במקצוע
שלי (והרי אני קריינית חדשות בערוץ המוביל) יש צורך מתמיד
בבלאנס, ולא פעם אני מתבקשת לומר דברים סתם על מנת להשמיע את
קולי. במקום לחשוב על משפטים מטופשים אני פשוט דוברת את
מחשבותיי. כך עשיתי גם עכשיו. והרי הדברים:
"הראש. כואב לי כ"כ הראש. יכול להיות ששתיתי יותר מדי? כנראה
ששתיתי יותר מדי. נורא חשוך פה. איפה אני? אני לא מכירה את
המקום הזה. הרצפה הזאת... אני שוכבת על רצפת פרקט מכוסה בשמיכת
פוך. ויש עוד מישהו איתי מתחת לשמיכה". אני כזאת שרמוטה
(המשכתי לחשוב, אבל בלב). אני חייבת להפסיק להשתכר ולהזדיין.
אני לא איזו בחורה נואשת. מה אמא הייתה אומרת עכשיו?
הבחור שלצידי התעורר מהדברים שאמרתי תוך כדי כיחכוחים.
"מי אתה?" שאלתי במבט מצומצם ועייף. אחרי הכל, בדיוק הקצתי
מהנגאובר במקום לא ידוע כשלידי איש לא מוכר על ריצפת פרקט
מכוסה בשמיכת פוך. אוי. ולא לובשת כלום. "אני..?" הוא שאל
נעלב, "אני אלי". נעים מאוד אלי, חשבתי בלב.
"ואיפה אנחנו, אלי?" המשכתי.
"ביוקנעם". אנחנו ביוקנעם סיטי. על ריצפת פרקט.
"אתה גר פה, אלי?"
"איפה נפגשנו, אלי?"
"אלי זה קיצור של מה, אלי?"
"למה אנחנו על הריצפה, אלי?"
{פאוזה}
"אני זולה בעיניך, אלי?"
"כן, במסיבה ב'חור', אליעזר, התחלנו על המיטה והגענו לכאן
{פאוזה}, די זולה". הוא השיב.
לקחתי את הזמן לחשוב. בינתיים הוא שיחק לי קצת בין הרגליים עם
האצבעות. נו טוב, חשבתי לעצמי. אולי זולה אבל לפחות מזדיינת,
אמרתי בלב והתמלאתי חשק לשמוע את הקול שלי עוד פעם אחת לפני
שאני חוזרת לישון.
"אתה זיון חרא, אלי" אמרתי בקול וחייכתי לכבודי העצמי שבא
כקונטרה להיותי זולה, ועל זה אני אשרף בגיהנום של סיוטים אחרי
שאירדם בשנית, כי אני משקרת ובעצם לא זכרתי עד כמה טוב או רע
אלי מזיין. רק נתתי לו להמשיך לענג אותי עם כף ידו העבה. את זה
הוא עשה לא רע בכלל.