היא תמיד היתה בין החביבים שבחבורה; בכל חבורה. היא הוזמנה לכל
היציאות והמפגשים, לא בגלל הנורמה אלא פשוט כי השהייה בחברתה
היתה מהנה בפני עצמה. תמיד היא היתה משוחררת ועליזה- כמו מעין
בועה ורודה כזו, הסוחפת עמה את הכל וכולם.
     היא אהבה לחייך ולצחוק, אבל יותר מכל היא אהבה לגרום
לאחרים לחייך- אפילו סתם ככה, בלי סיבה נראית לעין. "כי לחייך
זה כיף"- היא היתה תמיד אומרת. הסלולארי שלה היה זמין 24 שעות
ביממה, וכל אחד יכל להתקשר ולדבר עמה עד אשר תגול האבן מליבו.

     מטבעה לא יכלה לסבול עצב סביבה- ולכן, גם כשלא עלה בידיה
להעלות חיוך על שפתיו של מישהו היתה מנסה נסיונות נואשים עד
שהיה מתעודד ולו רק טיפה. חיי הסובבים אותה אט אט התמלאו
בחיוכים ושמחה, וכך גם חייה שלה הפכו לחיוך אחד גדול- וכך זה
נמשך יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי
שנה.  ההרמוניה שלטה בחייה עד ללילה שבו היא בכתה.
     זה היה ליל חורף גשום, מזג האויר תאם את הלך רוחה הקודר
והיא התכרבלה לה על עדן החלון עם שמיכה דקיקה וכוס שוקו. חפיסת
הטישיו שהציבה לידה התרוקנה במהירות והדמעות הרגישו חופשי
לזלוג על לחייה. כיוון שמעולם לא בכתה עד לרגע הגורלי ההוא,
התפלאה ילדת החיוכים מעוצמת הפורקן והקטרזיס שחשה. כל כך מרתק
ושונה ממה שהכירה עד כה- היא הרגישה חיוך גדול מתבשל בתוכה,
עמוק עמוק בלב, ואז, שניה לפני שהוא עלה מעל לפני השטח
הסלולארי צלצל.
     היה זה עוד אחד מידידיה הרבים, שהתקשר מטוב ליבו לדרוש
לשלומה. הזעזוע בקולו לכששמע כי ילדת החיוכים בוכה הותיר אותה
מנוטרלת והחיוך שכבר הגיע לגרונה דעך לו לאיטו, נשטף על ידי
מפל מחודש של דמעות. היא ניסתה כהרגלה להתעשת ולהישמע מחוייכת
בעודה בולעת את הדמעות ששבו והציפו אותה גל אחרי גל. ככל
שניסתה לשכנע אותו כי היא מאושרת, כבר נשכחה ממנה הסיבה מדוע
בכתה מלכתחילה, והרי זה כבר מזמן לא היה חשוב בעיניה- היא
התרכזה בלנסות ולחייך שוב.
     מאז אותו היום ילדת החיוכים כבר לא בוכה. אף פעם. לא כי
אין סיבות- לכולנו לפעמים יש- אלא כי פשוט אסור. כל אחד מאתנו
בוחר להפיץ דבר זה או אחר בעולם- והיא בחרה להפיץ חיוכים. רק
לפעמים, מאוחר מאוחר בלילה, כשהיא פוגשת אנשי חיוכים אחרים, הם
מעלים זכרונות על תחושת הקטרזיס הנשכחת, ומרשים לעצמם להזיל
דמעה- אבל לא יותר מאחת בכל פעם...