לחיצה קלה על הכפתור הכחול, צפצוף עדין, וזהו- הוא בבית. טוב,
לא בדיוק בבית, יש עוד הליכה של חמש דקות עד לבית עצמו כי מה
לעשות שבלוד כבר אין שכונות מצוקה, ופעולת מציאת חניה קרוב
לבית זהה בקושי שלה למציאת אלגוריתם בעל סיבוכיות זמן ריצה
פולינומיאלי לאחת מבעיות NP Complite.

      בד"כ זה היה מעצבן אותו- ההליכה הזאת עד הבית. הוא אף
פעם לא ידע על מה לחשוב בפרק הזמן הקצרצר הזה. מצד אחד אין זה
מספיק בשביל תובנה פילוסופית עמוקה, ומאידך חבל לבזבז חמש דקות
שלמות מהחיים בבהיה באויר.
     הלילה היה לו הרבה על מה לחשוב. בעיקר על עצמו, החיים
שלו. כן, הוא מרוצה מהם. מכל חלק וחלק. לו נתנו לו את ההזדמנות
לחזור 25 שנים אחורה הוא היה פועל בדיוק באותה הצורה. אז למה
בכל זאת החלל בחזה?...למה הכמיהה הזאת בעיניים?... למה הוא
כמה? מה הוא מחפש? ויותר חשוב- מדוע אינו מוצא.

     הוא צעד במהירות, מרגיש את טיפות הגשם הראשונות נוחתות
באלגנטיות על שיערו. משחק עם המפתחות של האוטו בעודו מרגיש את
זה עולה מעלה מעלה ממעמקי הבטן. לאט לאט, עולה אל החזה וממלא
אותו בתחושת דחיסות שכזו שהוא אף פעם לא הצליח להסביר. הוא
נזכר בה, בזאת שהייתה האהבה הראשונה שלו. זאת שבהושטת יד פשוטה
נגעה בליבו- ונשארה שם לנצח. הגשם התחזק, והטיפות הלמו בכתפיו,
כאילו מזרזות אותו.
     הוא האט צעדיו, הולך בקצב אחיד כבר לא על סף ריצה. נזכר
בחברים הטובים, באלו שמלווים אותו מילדותו. באלה שיתנו לו הכל
והוא עדין לא ירגיש חייב. מחשבתו נדדה לרגע לקופסה הכסופה
המיניאטורית שנחה אצלו בכיס הימני של הג'ינס- כמה שהכל פשוט.
הם כולם במרחק חיוג. ועדין, גרעין הבדידות בלבו סרב להתמוסס-
מערער את תפיסת עולמו מדי פעם בפעם. בגדיו ספוגי מים, אך הוא
לא מרגיש את הקור- שקוע עמוק בעצמו, מנסה לעקוב אחר התמונות
שרצות לו בראש. פלאש-בקים מסוגים שונים מטיולים, ממסיבות, סתם
ימים שלא ישכח. הכל התערבב.

     ידיו בכיסיו, ראשו מורכן, בוהה בנעליו. הן זזות כה לאט.
כל גופו דרוך, כאילו משתדל לנוע בתנועות חתול- רק לא להפריע
למחשבותיו, רק לא לקטוע את החוט. הגוש כבר מטפס מהחזה אל
הגרון, לאט ובנחישות מפלס את דרכו. על מה נותר לו לחשוב?...שום
רעיון ברור לא עלה במוחו, רק ערבוביה אחת גדולה. הכל עם הכל.
והגשם- כה חזק...הוא מרגיש כאילו שהטיפות מפלסות את דרכן אל
פנים החזה שלו, מנסות לגעת בלבו.

     הוא עוצר. בעיניים עצומות מרים את ראשו השמיים, אל
הטיפות, נותן להן לשטוף את פניו. אנחה. נשיפת אוויר. פשוטה.
קצרה. מקלה. זהו- הכל יצא. כמה שהוא היה צריך את זה. פוקח את
עינייו למציאות חדשה. זוית ראיה חדשה.
     מחדש את צעדיו, רגועים, שלוים. טופח על כיסו הימני,
וקורץ לעולם- גם מחר יהיה לו חמש דקות הליכה עד הבית. החמש
דקות שהן רק שלו.