את החפתים הללו
          כבר ראיתי בעבר.
אלו יצאו תחת יד מיומנת.
מכובדי, אין לי ולו ספק קל שבקלים
שאתה הוא שהתהדר
באותם החפתים.
לא, לא, אלה אינן הפנים
                    שזכורות לי.
איך לומר, ואקווה שתמחל על דברי
שכן אין בכוונתי לפגוע, פניכם דומות תמיד
תווים חדגוניים , רגילים למדי.
אלו הם החפתים שלך ששבו את עיניי. סלח
נא לי על מבטי הנודד. חינוך קלוקל,נאמר.
שכן על האדם להיישיר מבטו אל העומד מולו.
ואין חולק שבהייה בלבושו של פלוני
אינה ראוייה לבן תרבות, אך מכובדי,
ישנן נסיבות מקילות.
ישנן ההוראות. ישנו כוחו של הרגל.
ישנן אותן שנים רעות.
החפתים הללו שלך,הם מלאכת מחשבת.
מעשה מרכבה ממש, זועקים הדר ויראת כבוד,
נוצצים בקרני השמש.
עיטורים יפים מאין כמותם. והיכן,
אמור נא לי, היכן בימינו עוד ניתן
למצוא חפתים כשלך, אדוני?
ואין אני בא לרמז כלל וכלל על גילך
המופלג, מכובדי. שכן אינך נראה כבא בימים.
למעשה, פרצופך אינו מעיד על כך כלל ועיקר.
למעשה, הכל נשאר
כשהיה. הכל נשאר, כלומר,
אני הוא שזקנתי ומי, מי אני? רק מספר.
ואילו אתה, מכובדי, נבחר. אתה ושכמותך, מכובדי,
העילית שבעילית. הן אני נזכר, רק המובחרות שביחידות
זכו לענוד חפצים כגון אלו. רק הטובות ביותר
שעבודתן קודש. שמעשה ידן צדקה נסתרת,
מכוסה בעפר וחול, חמקמקה כעשן כחול.

מה רב היה עמלו של הצורף
בהכינו את החפתים הללו.
ראשית, השפלת המבט
עם כניסתך, מכובדי.
ולאחר מכן קריעת העיניים והחנקת הזעקה עם קבלת
צרור שיניי הזהב.
התכתן אחת לאחת, לדרישתך,
ורקיעת הנשר הזה על נוראיותו
ומשטמת עינייו.
פלצותו ומוטת כנפיו.