אני שונאת פרידות. אין דבר שאני שונאת יותר בעולם מאשר פרידות:
פרידות מאנשים שאוהבים, אובדן וכל הכאב הכרוך בפרידות הם לא
דברים שאני מטיבה להתמודד עמם. הדבר שהכי מפחיד אותי בכל הנושא
הוא העובדה שקיים סיכוי שאני לא אראה יותר את האדם ממנו אני
נפרדת. נכון, יש טלפון ומכתבים, אבל זה לא אותו הדבר. זה כל כך
מפחיד אותי שאני נשארת עם כל כך המון אהבה בלב, לבד.
סך הכל אני לא מצליחה להבין את עצמי - כולם חוזרים ואומרים
שפרידות זה חלק מהחיים, שזהו שלב שכולם חייבים להתמודד עמו
בשלב מסוים, ושזה בלתי נמנע, ואני עדיין שבה ומתפרקת לחתיכות
בכל פעם מחדש.
זה לא הוגן. בחיים למדתי עד עכשיו המון דברים, בכל מקום אליו
פניתי. בלימודים למדתי איך לשאוף למקום אליו אני לא מאמינה
שאגיע, מחברותיי למדתי מהי חברות ובפעמים המעטות שהיית במסגרת
צבאית למדתי כיצד להתנהג במצבי לחץ ומהו ערך החיים, אבל שום
מקום בחיים לא מלמד אותך איך להתנהג בשעת פרידה ממישהו
שאוהבים. זו לא חלק מהתכנית שכל אחד מתכנן לעצמו - להיצמד אל
האנשים שאוהבים עד הסוף. אני מניחה שזה דבר שצריך ללמוד לבד,
ושהוא בא מניסיון בעקבות פרידות. אז למה נדמה שככל שחווים יותר
פרידות, הדבר כואב יותר ויותר?

"נתי, יש לי משהו לומר לך," - רותם אמרה לי לפני ההפסקה
הגדולה. "נדבר בהפסקה." - היא נראתה מאוד רצינית, וזה הדאיג
אותי. הילדה הכי חייכנית שאני מכירה כעת מסתכלת עליי במבט
מדאיג, ובהפסקה נודע למה.
"נתי, אנחנו עוברים." - היא הסתכלה עליי מלמעלה, הרי היא יותר
גבוהה ממני.
-"מה, את עוזבת את העיר?"
-"כן."
-"אה טוב, את עדיין תוכלי לנסוע באוטובוסים לבית הספר ואליי,
נכון?"
-"לא בדיוק," - היא השפילה את עיניה לרצפה. היא מסתירה ממני
משהו. "אנחנו עוברים יבשת. אנחנו עוברים למיאמי, ארצות
הברית."
נהייתי סמוקה, הרגשתי זאת. לבי הלם במהירות מטורפת והרגשתי
חולשה ברגליים. זו הייתה תחושה כזו לא טובה. ניסיתי לבטא את כל
מחשבותיי אבל רק ציוץ קטן וחלש יצא מפי.
-"למה??"
-"אבא השיג איזו עבודה במיאמי. הוא אומר שזו הזדמנות של פעם
בחיים."
-"וזה... זה לתמיד?"
היא הסתכלה עליי עם דמעות בעיניים ואמרה: "כן, נתי, לתמיד."
מה שחרוט בזיכרוני מאותו רגע הוא ניסיוני להסתיר את הדמעות,
ללא הצלחה. ישבתי ובכיתי בכי של נערה שחברתה הטובה ביותר נפרדת
ממנה. רותם לא אהבה שאני בוכה, היא אמרה תמיד שהעיניים שלי
יותר מדי יפות בשביל להרטיב אותן. אבל עכשיו גם רותם עצמה
הזילה דמעה, אך סירבה להישבר, כמו תמיד.
את החודש שנשאר לרותם ולי ביחד בילינו יותר מאוחדות מתמיד. כמה
שנורא להודות בזה, פרידות הן הדברים הכי מאחדים בעולם. כל
הירידות החברותיות ההדדיות נעלמו להן ומה שנשאר זה רק אהבה
וחברות טהורה מאין כמוה, כשהדבר היחיד המעיב עליה היה צילו של
השעון הסופר לאחור את הזמן שנשאר לנו.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לאיזשהו אדם לקרוא את הסיפורים
שהייתי כותבת. עד אז הסיפורים היו סוד שאף אחד לא ידע, אך
רציתי שרותם תקרא את הסיפורים שלי לפני שניפרד. לא יכולתי לשאת
את המחשבה שהיא תלך מבלי לקרוא את יצירותיי, את אשר בלבי.
-"סיפורים מדהימים, נתי!" - היא אמרה לי בחיוך רחב וגאה. "אבל
מדוע כולם מסתיימים בסוף כל כך עצוב?"
לא ידעתי מה לענות לה. רק חייכתי חיוך ביישן. רוב הסיפורים שלי
אכן היו עצובים. מה לעשות, הכתיבה בא לי מן הכאב, הגעגועים. זה
לא בגלל שחוויתי לאחרונה כאב נפשי גדול, בכלל לא. להפך, אני
אדם מאוד אופטימי, שתמיד מסתכל על הצד היפה של החיים, על אף
הכל. אך עכשיו, נדמה שכל האופטימיות נעלמה לה. ניסיתי למצוא צד
יפה מכל הפרידה הזו, ואילו הכי קטנטן, אך לא מצאתי. שום דבר לא
כיפר על התחושה האכזרית שמילאה את לבי.
הטיסה של רותם אמורה הייתה להמריא בשלוש לפנות בוקר. אני
התעקשתי ללוות את רותם עד שדה התעופה, ללקט עוד רגעים אחרונים
יקרים, אך הכי חשוב - לדחות כמה שיותר את החיבוק האחרון.
-"תבטיחי לי רק דבר אחד, מתוקה שלי," - אמרתי לרותם. "תבטיחי
לי שאף פעם לא תשכחי אותי ואת מה שיש בינינו." - אמרתי ופרצתי
שוב בדמעות.
-"איך אפשר לשכוח? אני מבטיחה להתקשר דבר ראשון כשאני אגיע,
אני אכתוב ואשלח תמונות, מבטיחה, רק תבטיחי לי שתשמרי על עצמך
ולא תעשי שטויות." - היא אמרה, קולה רועד, אך מסרבת להיכנע
לדמעות.
-"אני רוצה שתיקחי את זה," - הגשתי לה קופסה דקה. "אלו כל
הסיפורים שלי, מקומם איתך."
היא לקחה את הקופסה וחייכה חיוך עדין ויפה, אך עם זאת נוגה.
-"תכתבי עוד סיפורים בשבילי, נתי שלי, תכתבי עוד המון סיפורים
חדשים עם סוף שמח לשם שינוי, אני רוצה שתכתבי סיפורים עם סוף
שמח כמוך."
-"אל תדאגי אני אכתוב סוף מאושר במיוחד בשבילך." - אמרתי
וצחקנו. "מבטיחה שעוד ניפגש?"
-"מבטיחה, מבטיחה."
חיבקתי אותה כל כך חזק, כמו שאף פעם לא חיבקתי אדם בחיי,
והרגשתי את אחיזתה בי בחוזקה גם כן. כמה בכיתי באותו הרגע על
כתפה. עמדנו כך דקות ארוכות, אני בכיתי והרגשתי את רותם רועדת,
לא אומרת מילה. מזווית עיניי ראיתי את אביה של רותם בא בעצב
לקרוא לבתו להתלוות לו.
כשהרפנו לאט לאט אחת מהשנייה ראיתי את עיניה התכולות היפות של
רותם מאדימות והופכות למבריקות.
-"אני אוהבת אותך כל כך, נתי, חמודה שלי." - היא אמרה לי, בפעם
האחרונה.
-"אני אוהבת אותך עד סוף העולם, רותם." - אמרתי, ממררת בבכי.
זהו. נישקנו אחת את השנייה בפעם האחרונה, התחבקנו שוב ושוב,
מנסות למשוך את הזמן ולמנוע את הרגע בו דרכינו תפרדנה. אביה של
רותם העמיס את התיקים שלה על עגלה, ורותם הצטרפה אל משפחתה
ועלתה במדרגות הנעות לחלק לו יכלו להיכנס רק בעלי כרטיסי טיסה.
עמדתי דקות ארוכות באולם, צופה ברותם מתרחקת ממני במדרגות
הנעות. רק אז ראיתי את רותם פורצת בבכי, כמו שאף פעם לא ראיתי
אותה בוכה. דמעות זלגו על לחייה, וכל כך רציתי לבוא לנגב לה את
דמעותיה, אך בפעם הראשונה בחיי, לא יכולתי להיות שם בשבילה,
ורק אז הבנתי מהי משמעותה של פרידה זו. אותה תחושת חולשה, רעד,
כמו באותה הפעם בה היא סיפרה לי על עזיבתה לא הניחו לי גם
כעת.
בנסיעה הביתה משדה התעופה העסיקה אותי מחשבה אחת ויחידה: אם
אני אשוב לראות שוב את רותם. המחשבה שייתכן כי זו הייתה הפעם
האחרונה בה הרגשתי את החיבוק החם של רותם הייתה הדבר הכי קשה
שהרגשתי בכל החיים שלי.
מה יהיה אם אני ורותם באמת לא ניפגש יותר לעולם? הרי קשר מרחוק
זה דבר לא קל לכל הדעות. כל אחת תמשיך בחייה, תכיר חברות
חדשות, וגם אם נשמור על קשר, ללא ספק הזמן והאוקיינוס המפריד
בינינו יעשוה את שלהם, לא משנה עד כמה נילחם בזאת.
ימים רבים היית מבלה את לילותיי בתפילות לאלוהים, שאני ורותם
נשוב להיות יחד. אני ורותם התכתבנו, אבל הזמן שלא ראינו אחת את
השנייה רק מוטט אט-אט את התקוות שאכן נהייה יחד שוב. אבל אני
אמשיך עדיין להיאחז בשרידי התקווה האחרונים שאכן יבוא היום,
לנצח.


-"סיפור יפה," היא אמרה לי בחיוך. -"אבל מדוע הוא מסתיים בסוף
כל כך עצוב? הבטחת לי שתכתבי סיפורים עם סוף שמח!" - כל מה
שעשיתי היה לחייך, לא היו מלים בפי ברגע זה.
כמה התגעגעתי לשמוע את קולה של רותם, והנה, אחרי שלוש שנים שלא
התראינו, אנחנו שוב ביחד, על חוף הים במיאמי, ממשיכות את
הסיפור שלנו מהרגע בו הפסקנו אותו.