הוא חוזר, עטוף במחשבות, בתחבושות
מדיו באפר טבולים
הנצח בעיניו כבה, השקט שאחרי הסערה
הוא לא חי יותר, לפחות לא באמת
לא בלעדיה, אולי גם הוא בעצם מת.
המלחמה הסתיימה, ברחה אל מעבר לגבעות
הותירה אחריה שביל של הרס
שובל של דם ונציבי חרבות
והוא, עם הנצח בעיניו, עומד על אחת הגבעות
ומסתכל סביב, אין דמעות.
עכשיו הוא מתגעגע אליה, נכון
מתגעגע לגופה בתוך ארון
מחר הוא כבר ישכח, אולי מחרתיים
הנצח בעיניו יחזור להאיר
יעזוב את הגבעה ויחזור אל העיר.
וכך הוא עומד, עיניים כבויות
ושדים מתקרבים מן הערפל
עורבים אוכלי נבלות סביבו נוחתים
מנקים את שרידי המלחמה
ומחול של שדים, בוזזי הקברים
בנחילים מתקרבים מתוך האפלה.
וגם בו מכרסמים העורבים
את פיו ועיניו ולשונו הקרה
השדים את מדיו מגופו אז קורעים
עירום הוא עומד ברוח קרירה
עומד עד היום כנציב של הוכחה. |
