יש אנשים שכבר בפעם הראשונה שאתה נתקל בהם הם משאירים עליך
רושם רב. הם כריזמטים ומצליחנים כאלה, גם יפים, גם מצליחים
בספורט, בחיי חברה, בלימודים - בקיצור, בהכל. מספיק שתפגוש אחד
כזה פעם אחת, ואתה כבר תזכור אותו לכל החיים.
ובכן, אשר לא היה כזה. להפך, הוא היה ילד כזה זרוק, שאף אחד לא
חושב עליו יותר משניה וחצי רצוף, ושהיית יכול להתקל בו ברחוב,
והיית ממשיך ללכת אפילו בלי לבקש ממנו סליחה. אה כן, שכחתי,
כשהוא עוד היה לומד בבית הספר הוא היה הילד שכל הכתה צוחקת
עליו כי הוא תמיד לובש את החולצה בטעות הפוך.
אבל אני לא אשכח את אשר לעולם. אפילו אם יקשרו אותי לגלגל
עינויים ויעקרו לי את הציפורניים אחת אחת, אני לא אוציא עליו
מילה רעה. אשר הציל את החיים שלי, ולא כל אחד יכול לעשות כזה
דבר. צריך להיות בן אדם מאד מיוחד בשביל זה, אז כנראה שאשר הוא
בן אדם מאוד מיוחד.
זה קרה כשהייתי בן שתים עשרה. הייתי בדרך לבית הספר, ילד
גי'ינג'י מנומש עם ילקוט ג'ינס ששובר את הגב. למרות שהיתה זו
שעת בוקר מוקדמת, לא שכחתי לקפוץ שלוש פעמים על כל מכסה ביוב
שראיתי בדרך.
אני לא יודע איך זה בשכונה שלכם, אבל אצלי בשכונה יש על
המדרכות פתח של ביוב כל כמה עשרות מטרים. אולי השכונה שלי
מייצרת יותר ביוב משכונות אחרות. בכל אופן, היה לנו, ילדי
השכונה, מין משחק כזה, שכל פעם שרואים מכסה של ביוב, קופצים
עליו שלוש פעמים. אני משער שזה בגלל שלא היתה בשכונה שלנו שום
מכונית מסוג חיפושית, כך שלא יכולנו לצעוק צ'יפס כל פעם שראינו
מכונית כזו עוברת בשכונה.
כנראה שאחד המכסים שקפצתי עליו באותו יום לא אהב את הרעיון
שקופצים עליו, ולכן החליט להחליק באלגנטיות מתחת לרגלי ולהפיל
אותי לתוך כמות עצומה של חרא.
יותר משכאבה לי המכה, כאב לי חוש הריח. הריח שם היה פשוט
מבחיל, זה דבר שאי אפשר לתאר, ואני בטוח שלא הייתם רוצים שאני
אנסה לתאר אותו. אחרי כמה רגעים, כשחוש הריח שלי נכנע ושבק
חיים, יכולתי כבר לפתוח את פי, שסתמתי כדי לא לנשום את הריח,
ולנסות לצעוק לעזרה. אז צעקתי. וצעקתי. וצעקתי. אבל נראה
שכשמדובר בחרא, חוש הריח פועל על חשבון חוש השמיעה, ואף אחד לא
שמע אותי, או שכל מי שעבר ברחוב עשה עצמו כאילו לא שמע.
לאחר כמה דקות (שם זה היה נראה כנצח, תאמינו לי), נדהמתי לראות
חבל משתלשל משפת הבור ומגיע עד אלי. כן, זה היה אשר. הוא היה
באמצע בדיקה שגרתית של בורות הביוב במסגרת תפקידו כשוליית
האינסטלטור לפיתוח תברואתי של השכונה (יש דבר כזה), ושמע את
צעקותיי.
כשעליתי למעלה, תפסתי בידו בחזקה, אמרתי יפה "תודה רבה",
ומשכתי אותו איתי חזרה לתוך הבור. מה לעשות, נכנס לי יותר מדי
חרא למוח.