כשהיא מתה, נסענו כולנו להלוויה.
אנה הסתכלה על החלון, תמי בהתה ברצפה, שיר נקשה באצבעה על
משענת המושב. ואני הבטתי בהן. מנסה להוציא את עצמי לרגע
מהתמונה הזאת ולראות אותנו מלמעלה. מנסה לא להיות. כמוה.
עשרים וחמישה שקלים. התחלנו לחלק בינינו את הסכום לנהג המונית,
ושיר הביטה בנו במבט קר. הוציאה שטר ומטבע מכיסה, נתנה לנהג
ויצאה. מתרחקת מאיתנו. כמוה.
כשליה מתה, כמה ימים אחרי הטיול השנתי, בכיתי.כשסבא מת בכיתי
קצת פחות. אבל הפעם לא רציתי להיות שם. העפתי מבט חטוף על
אחיה, לבוש בחולצה בהירה שקנינו לו פעם, ביחד, מחבק את איך
קוראים לה, הבלונדינית. אני יודעת מה קורה במצבים כאלה. מחכים
משהו כמו חצי שעה עד שכולם מתכנסים, ומתחילים ללכת. לאט. כל
אחד מנסה לראות מה אחרים עושים, איך הם מגיבים, בלי שיראו גם
אותו. בדרך כלל משפילים מבט. מחבקים כמה פנים מוכרות שלא ראינו
שנים, אולי מהפעם האחרונה שמישהו מת. נכנסים לאולם, גברים דרך
כניסה אחת ונשים דרך השניה, הרב אומר משהו שאף אחד מאיתנו לא
מתיימר להבין. בשלב הזה שמעתי את ההיא, הבלונדינית, אומרת משהו
על זה שהיא לא הייתה רוצה שזה יראה ככה. שהיא הייתה רוצה שנעשה
את הכל מאהבה ולא מתכתיבים של עולם שאנחנו זרים לו. אבל מי
יודע מה היא הייתה רוצה. היא לא רוצה יותר. אחר כך התחלנו
ללכת. הפעם הלכנו אל מעבר לגדר בית העלמין.
-" היא הייתה ילדה טובה, באמת."
-"הבת הקטנה של שלמה, נכון?"
-"כן, כן. מי זה אחיה? זה שעומד כאן?"
-"כן. סיים עכשיו איזה קורס בצבא, בחור מוצלח."
דיברתי איתה פעם באחד מהדיכאונות שלה. היא ישבה לידי ועישנה,
מילמלה משהו על זה שלכל אחד יש את 15 דקות התהילה שלו, והדקות
שלה יתחילו רק כשהיא תמות. "אני רוצה 30", היא צחקה. אימא שלה
אמרה פעם שהיא מזכירה לה יותר מדי את בת הדודה שלה, שהשתגעה
וירתה בעצמה עם הנשק שאחיה קיבל בצבא. שהיא פוחדת שגם היא
תשתגע. שהיא צריכה להירגע. לא לקחת הכל ללב.
היא אף פעם לא צעקה. תמיד היה לה מבט מלאכי כזה. עמום. דיברה
תמיד במשפטים סתומים שאף אחד, חוץ ממנה, לא הבין. לפעמים אני
הבנתי, בערך.
"את יודעת, אם כל האנשים שאתה אוהב נעלמים לאן שהוא, אתה מתחיל
לתהות לאן כדאי לך להיעלם בעצמך." כבר מזמן לא שאלתי אותה למה
בדיוק היא מתכוונת. מזמן לא אמרתי לה שתפסיק לחשוב ככה, שתפסיק
לדבר ככה על עצמה. שתעריך את עצמה. מזמן כבר ידעתי שהיא לא
מקשיבה.
זרקו אותה לאדמה. ככה סתם. היום קמתי בבוקר, אכלתי משהו, ראיתי
איך זורקים את החברה שלי לאדמה, והלכתי הביתה. ככה סתם. בלי
כיוון. כמוה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.