חיים מאוסים, הכל אותו דבר. נמאס כבר מהכל.
הזמן עובר לאט, נעצר וממשיך, עד אין סוף. הזמן אף פעם לא
נגמר.
כל יום נראה אותו הדבר.
יום אחד קצר ויום אחד ארוך, אבל כולם אותו דבר.
מציאות עגומה, מציאות של שגרה, שגרה מאוסה.
אורות אדומים זוהרים בחשיכה, שביל של אורות צפופים.
כולם מנסים להגיע מהר למקום אחר,
אבל לאן בעצם?
גם הם לא יודעים לאן, רק יודעים למה, כי נמאס ואין כבר כוח
להמשיך. נמאס להילחם, בשביל לשרוד.
בשביל מה בעצם?
בשביל מי?
אף אחד לא רואה ממילא, אף אחד לא מסתכל. אף אחד לא אוהב, לא
באמת. כולם אומרים שאוהבים אבל לא מתכוונים באמת. אומרים את זה
רק בשביל להשתיק מישהו אחר, בשביל שלא יידע שלא אוהבים אותו
באמת.
אין אהבה, לא אהבה אמיתית. יש רק אהבה מזויפת שהמציאו בשביל
שלא נרגיש את החור שבלב, החור שגדל עם כל שנייה שעוברת ולא
מפסיק אף פעם לגדול, החור שמעיק עלינו ולא נותן לנו להיות
מאושרים.
אף פעם לא נהייה מאושרים, לא באמת. תמיד נרצה עוד ועוד ולא נדע
מתי להפסיק. תמיד נרצה את מה שאי אפשר לקבל, ובגלל זה אף פעם
לא נקבל את מה שיש.
חיים בלי מטרה.
עוברים חיים שלמים ולא יודעים בשביל מה, בשביל מי.
בטח שלא בשבילנו.
חיים ריקים, בלי תוכן ובלי משמעות.
אז בשביל מה בעצם חיים?