"אני לא עושה את זה כאיזה קמפיין מופלץ שלא משפיע על אנשים
בכלל!
אני למעשה לא בא לומר לכם מה לעשות, אני יותר בא להבין אתכם...
להבין אותנו...
זתומרת... נו בסדר, קיבלתם רישיון. כל הכבוד! אני גאה בכם. ולא
רק אני; ההורים... אחים... חברים... אז למה לדפוק את זה? למה
לצאת בשיא הפוזה, עם האוטו, ולדפוק נסיעה של איזה 120 קמ"ש?
למה להרוס? למה לגרום לחברים שלכם לכעוס כל כך? או להורים...
למה?

לפני שלוש שנים... לפני שלוש שנים גם אני הייתי ככה. קיבלתי
רישיון! כל כך שמחתי... אפילו מסיבה עשיתי (כן... אני
מהמגזימים...).
חודשיים! חודשיים הייתי תקוע עם ההורים שלי! לכל מקום שרציתי
לנסוע, הייתי צריך למצוא איזה מישהו "מבוגר" שיבוא איתי. כן...
כאילו שאני לא מבוגר מספיק! מה הקטע? אני כבר בן 18! אני לא
גדול מספיק?! כבר יש לי זכויות אזרח במדינה! ולנהוג לבד אני לא
יכול??? מה זה הבולשיט הזה? מי הטמבל שהעלה את הרעיון הטיפשי
הזה?
הא...כן... זה שרצה להציל אותי מהמוות!
תודה... הצלחת.
אבל מה עם החברים שלי? מה לגבי כל אלה שמתו מהפצעים אחרי
התאונה? אותם לא הצלת... לא יכולת לקבוע שאסור להסיע חברים רק
אחרי כמה שנים טובות של נהיגה? בסביבות הארבע...

"מה מצבו...?! תרדמת. כן... ההורים שלו פה בחוץ. אסור להיכנס,
רק אם אתה בן משפחה"
בן משפחה...? כן... אני בן משפחה. אבל איזה בן משפחה לעזאזל
יהרוג את אח שלו? או בן דוד שלו? או מישהו שחשוב לו?? איזה?  
אני...

אחרי שנתיים שהוא היה שקוע בתרדמת, שנתיים שהייתי בא אליו כל
יום-ואז בורח כי רואה את ההורים שלו ופשוט לא מסוגל להתמודד עם
זה.. שנתיים! הוא התעורר!
טוב... כך לפחות חשבנו...

איבדנו אותו.

בהלוויה לא הייתי. פחדתי מהתגובות (כן... בסוף הוא מת
מהפצעים...).

אז מה עכשיו? עכשיו... עכשיו אני כאן. בן למשפחה די עשירה,
עיניים תכולות, שיער בלונדיני, סטודנט למשפטים באחד מבתי הספר
הטובים בארץ, בן 21. בצבא לא שירתתי... פרופיל נמוך מדי.
אז אני יושב פה על כסא גלגלים עם חצי רגל, יד וחצי והתקפים של
זעזועי מוח שהולכים ובאים ומספר לכם את זה. אבל מה זה עוזר?
הרי אתם תצאו מפה בשקט, באי נעימות שנאלצתם לשמוע את הסיפור
שלי, ותמשיכו בחיים הרגילים שלכם.
תצאו לבלות, שזה אחלה, רק תשכחו שאתם אלה שנוהגים היום.

אני עזבתי את זה בחיים-אבל זה בחיים לא יעזוב אותי!