8.1.03..... הוא התגייס!
הגיע הזמן!!! כל כך הרבה זמן חיכיתי שהוא ייצא כבר מהבית!
ברוך השם, ואפילו... שם המשפחה שלו!
כל כך הרבה זמן. אבל כל כך!
סופסוף..... המחשב יהיה לי מתי שאני רק ארצה! הוא לא יציק לי!
ייקח ממני דברים...
אני לא אצטרך לראות אותו כל יום.... פעם בשבועיים זה מספיק
לי.
הכי מעצבן אותי, זה שההורים שלי לא מקבלים את זה שזה לא משהו
מרגש אותי... נו טוב... הורים.

"אוף, חשבתי שכולם ייבכו וזה...". כמה צפוי שהוא יגיד משפט
כזה...
"אתה אוהב סרטים הא...?!" אמא שלי השיבה.

הוא באמת חי בסרט. אבל... קצת לא הגיוני... הרי בסרט יש את
המאפיין החשוב ביותר; סוף טוב!
אז איך זה הגיוני...?!
סוף טוב...? אני לא מסוגלת לקרוא לזה סוף טוב...

נו אז שייקח לי את המחשב! ואם הוא לא רוצה אז שלעולם לא
יחזיר!
ו...ו... טוב שיציק לי! ושיישב לי על הווריד כל יום!
כל יום! ושייצא כל יום ואני אשמור על יובל! אני! אני מוכנה
לזה! לא איכפת לי! באמת שלא!
ו... שיחזור!!!!