סתם לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב. אני לא כל כך יודעת מה ייצא
מזה בסוף.

אני ת'אמת דיי בלחץ, יש לי כמה דברים חשובים על הראש.
אני נוסעת עכשיו מצפינה עד חיפה כדי לעשות כמה בדיקות שיקבעו
את גורלי, שיקבעו את גורלי.
זה דיי מלחיץ לדעת מה קורה אתך וזה עוד יותר מלחיץ לא לדעת מה
אתך.
כבר שלושה חודשים אני עם הדבר הזה שמשתכן לו אצלי ברחם, כבר
שלושה חודשים מחפשים את הדרך שהוא ייצא משם, אבל כנראה חמים
ונעים לו שם כי הוא לא רוצה ללכת.

 אני נוסעת עכשיו מצפינה עד חיפה, כדי לדעת אם היא מוכנה, אם
היא רוצה. עשרה חודשים לא ראיתי אותה עכשיו זו הזדמנות לראות
מה קורה איתה, לראות מה נשמע איתה, לספר לה עלי פנים מול פנים
עם כוס קפה בצד, לספר לה על הדבר הזה משתכן אצלי ברחם ולא משלם
שכר דירה, לספר לה על שקיבלתי עכשיו תפקיד חדש ולספר לה שאולי
אני אאבד את תפקיד חיי.

 אני נוסעת עכשיו מצפינה עד חיפה, כדי להבין דברים כדי להפסיק
לתהות. אני נוסעת עכשיו ראשי מוצף במחשבות:
מה יגידו הרופאים, ומה היא תגיד אם בכלל...
 ידי רועדת כשאני כותבת את כל הדברים הנ"ל, קולי ירעד כשאספר
אותם לחבריי.
שאספר איך בדיקה אחת תשנה את חיי, אם זה לטוב או אם זה לרע.
בינתיים רק אהובי מבין את כאבי הוריי, אחיי לא מבינים אותי. הם
בשלהם מנסים לנחם, אל תדאגי הם אומרים לי אל תפחדי.
אז תגידו לי אתם האם יש לי סיבה לפחד?
האם יש לי סיבה לתהיות?
איפה אני?
מי אני?
ומה אלך להיות?
 עכשיו אני נוסעת מצפינה עד חיפה. בדרכי אני מסתכלת על הים
רואה המון כחול בעיניים וחושבת איך אפשר לחיות במים. כידוע
לכולם יש שם המון יצורים, קטנים או גדולים אולי אלך להיות
איתם, לראות אותם, לחיות איתם, אבל בעצם עם כל הסבל אני חושבת
שאשאר פה עם כולם כי זה הוא ייעודי זה הוא מקומי
    ואני אוהבת אתכם!