בקצה חנות הדיסקים השוקקת, הקימו יום אחד אגף חדש. עמד בו דיסק
יחיד על מדף מתכת, מעוטר במילה אחת "שקט". בחנתי אותו על כל
צדדיו. עטיפתו התכולה הפיחה רוגע, ותוכנו המוכסף נשק לי לרגע.
ביקשתי מהזבן שיעטוף לי אותו בעטיפה מהודרת. לא התכוונתי לתתו
לאיש, אבל לפעמים אני מרגיש מוחמא לקבל מתנה, אפילו מעצמי. כל
הדרך בחזרה השתדלתי נורא לא להציץ. ישבתי באוטובוס והוא על
הרגליים שלי, התיק מונח עליו, שומר עליו מעין רואים.
הבית קיבל אותי אליו בריקנות קרירה ושותקת. זרקתי את התיק
בפינה ליד הדלת והקשבתי.
המקרר, שאכל קצת מעבר ליכולתו, השמיע קרקורים בעל כורחו. המים
באסלה ירדו באופן תמידי, ואת שאון המכוניות שמעו גם מבעד
לתריסים המוגפים.
לשיפור האווירה הדלקתי קטורת וכיביתי את האור. ידי גיששה דרכה
אל הכפתור והמערכת פערה למולי את פיה הגווע. ביד מהוססת קרעתי
את נייר העטיפה והסרתי את הסרט. פתחתי את קופסאת הדיסק ושלפתיו
מגופה המגונן. מתוך חשש ויראת כבוד הקרבתי אותו קורבן למערכת
המורעבת, שבלעה אותו בין רגע. בהתחלה לא שמעתי כלום, אז הגברתי
את הווליום. זה לקח לי עוד כמה דקות להבין. זהו הדבר האמיתי.
אני מקשיב לשקט.
הבחנתי שהוא בלע כמו פקמן את כל הרעשים האחרים, את קרקור המקרר
ואת בכיה של האסלה, את שאון המכוניות ואת פעמון הדלת הנורא.
הקשבתי.
אט אט השתלט השקט על הכל. הוא חדר לתוכי והשתיק את מחשבותיי.
לפתע הכל התבהר. ראיתי מילים. לא אותיות, ראיתי את המילים
עצמן. ראיתי אהבה ופחד, שלווה ועצב. יכולתי לגעת בהן. לחוש את
טעמן על קצה לשוני, והוא התעלה על טעמו של כל מזון שאי פעם
אכלתי.
השקט איפשר לי לעוף. לרחף מעל לזוהמה האפרורית של עירי, מעל
לעשן ולפיח, מעל לשנאה ולפחד. מעל ללחץ. חציתי מדבריות צהובות
צרובות שמש, שדות ירוקים רווי מים, ארצות מיושבות באפרוריות
נעצבת, וימים תכולים, מתוקים ומלוחים. תהיתי מעבר לזמן. רגלי
פסעו על עננים. אלוהים הושיט ידו לברכני, ואני המשכתי במעופי.
עברתי את כל היקום ולא עצרתי. הגעתי לאינסוף והמשכתי אחריו.
עברו שעות, אולי ימים, לא ספרתי, ואני עוד לא שבעתי די.
השקט דיבר אליי, הוא סיפר לי את הכל. אין סודות ביננו. הוא
הכיר לי את הדממה, אחותו.
אני והדממה מיד נדלקנו. היה ביננו קליק. נגעתי בה והיא נגעה
בי, הרבה מעבר לגשמי. אני בנשמתה הדלקתי נר, היא חייכה והציתה
להביור. לבי בער לעומתה, והיא שתקה לי, ושתיקתה עצמה היא דרור.
שעות אבדתי בעיניה, תוהה היכן היתה היא כל חיי. מדוע פעמים
רבות כל כך נגעה בי, ואני לא האמנתי שכדאי.
והתמכרתי.
לה ואחיה ולדודה הלוא הוא הס, שלמדני שהשקט לעולם איננו נס.
ולעיתים בכיתי, אם מאושר או מצער. וניגשו הם וניחמוני, אספוני
אל חיקם.
יום אחד דבר הראו לי, שלא האמנתי כי אזכה לראות. הם הראו לי את
עצמי, את מהותי ואת תוכני, את כוחותיי ואת אופיי. בתחילה כלל
לא זיהיתי שזה אני על הרצפה. מייד אחר כך התעלפתי, לנוכח
הדממה. היא צחקה ופעמוני קולה עטפוני במעיין חיים זך וטהור.
השקט פעם בי, הסעיר את כל חושיי. הוא שט בורידי כספן על
גונדולה מעץ, מציג את נופי הדרך לקומץ תיירים מזדמן. חשתי בכל
מהלכיו, והדממה נשקה לי מבפנים. היא שכנה במוחי ושלטה בלבי.
היא כבשה קיומי ונגעה בנפשי, והיא היתה שלי ורק שלי. איתה
יכולתי לגעת בשמש אפילו מבלי להסב את מבטי. איתה יכולתי לשלוט
בעולם, אם רק היה זה מרצוני. היא חלפה למולי עטויית שמלותיה,
ככלה עדינה ביום כלולותיה, לבנה ושלווה, מלאכית וטהורה, רק
שלי.
לפתע השתרר הרעש. מתוך הנעלות והנשגבות המוחלטת צנחתי בעוצמה
על רצפת ביתי הקרה. כל אברי דאבו עד בלי די. דמעות הכאב הצטברו
בעיני. לא רציתי לחזור. הדממה נעלמה. חיפשתי אחריה בחוץ
ובפנים, היא פשוט לא היתה. האסלה שוב שטפה את פיה במי הפה
הכחולים, והמקרר עיכל לאיטו את הפירות הנרקבים. המכוניות שוב
צפרו לנוכח ארגמניות הרמזור המדמם, ופעמון הדלת חזר לזמזם.
הרעש החריש את אוזניי וצרב בליבי. עוטף מכל עבר, מסתחרר סביבי,
מערבל כטורנדו את האוויר. נשימתי נחלשה, כל גופי התכווץ, פחדתי
לזוז, שלא ישתלט. לאחר השקט שידעתי הרעש נדמה חזק פי עשרות
מונים משזכרתי. עוף התוף שלי נחרד לקראתו, ואני לא יכולתי
עוד.
ידי גיששה אל המערכת. החושך שרר בכל, בכל זאת הצלחתי ללחוץ על
PLAY ולפני ששקעתי בטוב, ריפרפה ידי בעדינות מעושה על REPEAT
ALL .
אני כבר לא אחזור.