את הצעד הראשון שלו הוא עשה קצת מתחת לגיל שנה וכולם שמחו,
ספקו כפיים וניבאו שכשיהיה גדול יהיה אתלט מוכשר (או נער
שליח). עכשיו, כל פעם שהוא מתרגז או מתבלבל הוא שם את הנייקי
שלו (או שמא חיקוי שלא נעשה על ידי ילדים קטנים באסיה?) ויוצא
לריצה.
בדרך כלל הוא רץ עד לבית הספר שלו (רבע שעה), מטפס על הגדר
בקלות ויורד אל מגרש הספורט שהוא גם מיני-אצטדיון. ואז הוא רץ
מסביב. שניים... שלושה... חמישה... שבעה סיבובים, עד שבסוף הוא
צונח מזיע ומתנשם על הדשא, ופתאום האויר נקי יותר והחיים יפים
יותר.
ואז הוא חוזר הביתה לארוחת ערב.
היום באמצע שיעור, צעקה עליו המורה שהוא מפטפט כשהיא מדברת. זה
נכון- הוא היה בדיוק באמצע שיחה מאוד עמוקה על פלסטלינה
ומטוסים. הוא קיבל את הנזיפה שלה בהרכנת ראש, מוכן ומזומן
לשתוק חמש דקות שלמות לפני שיסיים את הסיפור. אבל היא כנראה
חשבה שזה לא מספיק כי היא לא הסתפקה בהערה הזאת והמשיכה לצעוק
עליו מול כולם על החוצפה והזלזול שהוא מראה כלפיה. אחרי בערך
שבע דקות של הרכנת ראש הוא נעמד. המורה נבהלה קצת והפסיקה
לצרוח, אפילו לקחה צעד אחורה (הוא היה גבוה מאוד). הוא פשט את
ידיו לצדדים והתחיל להסתובב סביב עצמו. מהר מהר מהר. הוא ראה
את החדר הופך לקווים צבעוניים, והרגיש איך כל הלכלוך שניסתה
להדביק אליו עף ממנו, כמו מים מפרוותו של כלב מתנער, ומשפריץ
על כולם.
היתה לו שיחה עם היועצת אחר כך. היא נראתה מודאגת והציעה לו
באופן אובססיבי למדי תה ועוגיות.
הוא ניסה להסביר לה, ניסה לספר שאין לו כבר כח לרוץ יותר, שהוא
רק ניסה לחסוך באנרגיה. היא לא הבינה בכלל. מה הוא בכלל צריך
אותה? הוא יכול להיות נער שליח גם בלי בגרות ויועצים.
הוא טרק את הדלת אחריו כשיצא ממשרדה. "מי לעזאזל צריך אתכם!!!
תלכו להזדיין!" צעק באמצע חדר המורים. אף אחד לא זז, חוץ
מהעוגיה של המורה לאזרחות שכנראה הייתה יותר מדי זמן בתוך כוס
התה, ופשוט נפלה פנימה.