השמש עלתה מאחורי העננים באופק הסגול. אנדראה ישבה על ראש ההר
היחיד שעל האי הקטן. האי של אנדראה. היא ישבה כך על ראש ההר,
סופגת את המראות, הצלילים והריחות של שעת זריחה מוקדמת הסובבים
אותה. היא עצמה את עיניה ולקחה נשימה עמוקה, אוזרת בתוכה כוחות
לעוד יום על האי הקטן, האי הבודד של אנדראה.

חיפושית קטנה בעלת שריון כחול שנצנץ באור השמש התרוצצה במהירות
בין העשבים. טאח! צנצנת זכוכית הופיעה פתאום ולכדה בתוכה את
החיפושית המבוהלת. אנדראה הרימה את הצנצנת לגובה העיניים,
שהביעו- בהרמוניה עם שאר הפנים- הבעת סיפוק עילאי. "הא!" היא
קראה בשמחה, "הגיע הזמן באמת! כבר חודשיים שאני מנסה לתפוס
אותך!" היא תחבה את הצנצנת לתיק שעל גבה ורצה לביתן המחקר.
ביתן המחקר היה המבנה שסיפקה האגודה-לאנטימולוגיה לאנדראה כדי
שתוכל להמשיך במחקריה על האי הטרופי השומם. המשימה של אנדראה
הייתה ברורה- היה עליה לגלות כמה שיותר זנים חדשים של חרקים,
ללמוד עליהם ולתעד בפנקס על דרכי המחייה שלהם. לשם כך היה עליה
לנסוע לאי הטרופי לגמרי לבדה, וכמו בת 16 טיפוסית, אנדראה לא
יכלה לחכות.

אנדראה נכנסה אל החדר בביתן המחקר, על הקירות היו תלויים מדפים
מדפים עמוסים צנצנות, בכל צנצנת - חרק אחר. מאות חרקים.
אנדראה ניגשה לקיר הצפוני והניחה את הצנצנת עם החיפושית שלכדה
לפני כמה דקות על מדף פנוי. היא שרבטה דבר-מה על חתיכת נייר
והדביקה אותה בזהירות על הצנצנת. "יופי." אמרה לעצמה וניגשה
לשולחן הקטן בפינה. היא התיישבה בכבדות על הכסא הרעוע והשעינה
את ראשה בין כפות ידיה. מבטה נע מצנצנת לצנצנת, בוחנת באהבה את
היצורים הקטנים שקרקרו, צרצרו, התרוצצו, קפצו, התעופפו בתוך
הצנצנות המקיפות אותה. היא נתנה לרחשים להקיף אותה, לערפל את
חושיה, הניחה את ראשה על השולחן ועצמה עיניים. ובלי ששמה לב,
הרחשים וקרקורים של החרקים הפכו לקולות רחוקים, נבלעים
במחשבותיה בזמן שהיא מפליגה על כנפי הזיכרונות. מול עיניה נגלו
אט-אט דמויותיהן המוכרות של אבא ואמא, יושבים במטבח בשעת ערב,
לפי שאריות האוכל שעל השולחן אפשר לשער שסיימו את ארוחתם לפני
זמן קצר. שניהם נראו צעירים מכפי שזכרה אותם, ומבחינה משונה גם
גדולים יותר. היא זחלה לעברם, מזילה ריר בדרכה. אביה הביט בה
שעה ארוכה, עיניו החיפושיות מנצנצות וחיוך מרגיע נסוך על פניו
הארוכות. היא רכן אליה, והושיב אותה על ברכיו. הוא הביט שעה
ארוכה ולא אמר מילה, זעקותיה וקולה המוחה של אמא התעמעמו ברקע
וכל התמונה התערפלה לפתע, ורק עיניו של אבא, קטנות שחורות
ונוצצות ריצדו במוחה גם כשהזדקפה אנדראה כנשוכת נחש כשהבינה
שהיא מנמנמת. הזיכרון המטושטש שעדיין צרם במוחה הטריד אותה.
ברור היה לה שזהו זיכרון ילדות נשכח מן התקופה שעוד הייתה
תינוקת, אך כעת, כשניסתה להתעמק בחיזיון, הטרידו אותה למשל
מבטו המוזר של אבא כמו גם זעקותיה ומחאותיה של אמא. זיכרון
נוסף, פחות עתיק, הזדחל לה גם הוא לאיטו למוחה. לפני חמש שנים
בערך, שמעה בטעות שיחה של הוריה. שנים לאחר השיחה היא עוד תהתה
לפשרה. אמא אמרה אז משהו על זה שאבא תכנון את זה. תכנן מה?
שתהיה אנטימולוגית? אבל... הרי, איך יכול היה? זו הייתה בחירה
שלה, לגמרי שלה... ואולי?

על מכסה הארגז היה חרוט באותיות גותיות עבות "אנדראה", אבל מי
שבחן את האותיות מקרוב יכול היה להבחין שה-"א" לא הייתה במקור
האות "א" ומישהו חרט ושינה אותה אחרי שנים שהייתה האות "נ".
אנדראה העבירה אצבע על הכיתוב, כל אות זכתה לליטוף מסור
והשתהות של חצי דקה לכל היותר, עד שנעצרה האצבע על האות "א",
החדשה, הזרה. היא זכרה איך אמא בקשה שתשנה את שמה לאנדראה,
ואחרי שהסכימה, לקחה את הארגז הישן וביקשה מהחרט שיחליף את
האותיות. וכך הפכה אנדרנה, הילדה עם נפש דבורת הבר, לאנדראה
הקטנה והביתית. "לא דיי בשם כדי לשנות ייעודו של אדם..." לחשה
אנדראה לקופסא, כאילו מבקשת להתנצל, להסביר לאמא, לעצמה.

אנדראה יצאה בדילוגים מביתן המחקר, מצוידת בצנצנות וברשתות,
בכיסה פנקס התגליות הישן. כמו טרזן קיפצה לה בין העצים, מחפשת
בעיניה אחר שרצים למיניהם, רושמת הכל בפנקס הקטן. אחרי כשעה,
כשהצנצנות כבר מלאות במיני רמשים מזדחלים, עמדה אנדראה על ראש
ההר היחיד שעל האי הקטן, מביטה בחיבה אל עבר השמש השוקעת לה
בתוך הגלים כשעננים ורודים מחבקים אותה בניסיון אחרון לאחוז
בה, להינצל מאותו הסגול העמוק השולח ידיים ארוכות, אפלות,
הנושקות לים הסובב את האי. האי הבודד של אנדראה.