נקמה צדקנית - אין לה מקום על יד הגחמות העתיקות.
לא מכבר שמענו את שירו החדש של האלוף, ולעומתו בוהה אנוכי
בתקרה המרצדת מעבר לצללי האפור.
כשמימי נכנסה למרפאה לפנות ערב, היה בעיניה משהו אחר... מבט
פרוידיאני, בדיוק כמו הפליטות פה האלו; לעולם אינך משוכנע אם
כנות הן.
רגליה דידו אל דלפק הקבלה כמרקדות באדישות המונחה מכוח הרגש.
עיניה תרו אחר הפקידה אשר חיטטה בעצבנות במגירות, מתאפקת שלא
לזעוק על מר גורלה.
רותי היה שמה של הפקידה, ולא בכדי היה...
בת עשרים ושבע, חרוצה, מעודדת, חברותית וטובת מראה. בעיה אחת
הייתה לה לרותי: חוסר סבלנות מוחלט. כאשר היית מבקש ממנה
להסביר לך דבר-מה פעם נוספת, זו הייתה תמיד פעם יותר מידי
וצרחות היו מרעילות את האוויר כסם הסודק במוח.
אותו יום, יום רביעי כמדומני, הגיע רותי לעבודה בשעה הרגילה,
כבכל יום, אך בזמן שחיפשה במגירות את תיקו הרפואי של לקוח ישן
פקעה סבלנותה המדומה ומחשבותיה נדדו אל ארוסה הטרי. רצון כה
מכביד התפשט בה להיות עמו עד כי צמרמורת חלפה בגופה כשנזכרה
שלפניה עוד לילה ארוך.
לאחר כדקת המתנה, בה בהתה מימי בחוסר תנועה, אך בהיסטריה,
ברותי, ארע דבר מדהים.
כדי להבין עד כמה מדהים הדבר עלינו להתבונן מקרוב באישיותה של
מימי.
אשתדל להשתמש במונחים שיהיו ברורים לכל, למרות שאנו,
הפסיכיאטרים, נוטים להפריז במושגים.
ובכן, מימי היא אדם... שקט... זו בהחלט הגדרה המובנת לכל, לא
כן?
היא מתביישת לעבור ליד המכולת של עוזי, זו שנמצאת ממש למרגלות
ביתה, אם היא מחזיקה פחית קולה שנקנתה במקום אחר. היא מתביישת
להיכנס לשרותים ציבוריים, אלא אם הם ימצאו באמצע מדבר שומם
מאדם. מעולם בכל עשרים ושתיים שנות חייה לא דיברה בגנותו של
אדם או התרגזה בפומבי. מימי חסומה רגשית מפחד חמור שמא ישפטו
אותה הבריות. תופעה זו נקראת... אשתמש במושג ברור.. תנו לי רק
רגע.. "חרדה חברתית".
אם כן, לאחר כדקה ארוכה של בהייה ברותי, זעקה נשמתה, ובצעקה,
חסרת פרופורציה לשקט המדהים שאפף את המקום, צווחה: "את לא רואה
שאני עומדת כאן כבר עשר דקות?!" - הלם אפף את המקום.
בפעם הראשונה בימי חייה רותי לא הגיבה לצעקה בצעקה רמה עוד
יותר, היא הייתה משותקת לנוכח התפרצותה של מימי.
"טוב מה את עומדת שם כמו איזה..." המשיכה מימי עד שהחלה נבהלת
מעצמה באותו אופן פרוידיאני, "אוי.. סליחה, אני לא יודעת מה
עובר עלי, לא התכוונתי להתפרץ עלייך, פשוט עמדתי כאן ו...
רציתי לדבר איתך על דבר מה... אולי עדיף שנשב על כוס תה..."
"אה.." רותי פצתה את פיה, "בסדר גמור, אגש להכין" ועקבותיה
נעלמו מאחורי המטבחון הקטן בפינה.
מימי התיישבה על ספסל הממתינים ליד לקוח ישן, בציפייה. כעבור
כמה דקות, בהן עברה מימי כמה מצבי "צבירה"- חרדה, שלווה,
עצבים, אפטיות ודיכאון, חזרה רותי, התיישבה, חייכה, ובנימה
מעודדת שאלה: "כן, איך אני יכולה לעזור?"
שקט. אין תשובה מהצד השני.
ושוב שקט, כלום. מימי נאלמה דום.
צליל נשמע מכיוון השולחן:

אל התקרה יעלה
עם ריח שושנים בעזרו.
בכלובו יושבים ינשוף,
גמד ושני עורבים.
"הגמד הוא ערום"
הינשוף מצתדק,
עורב אחד נרדם
שני לוגם עוד סם חיים.

הרדיו הופעל לפתע, שירו של האלוף, ראשיהן של שתי הנשים הופנו
לעברו במהירות.
מימי נצלה את ההזדמנות ומתוך צורך בלתי מוסבר טפטפה דבר מה אל
כוסית התה של רותי, בלי שזו תרגיש בכך.
כנראה חיים, שהיה עד לשתיקה, הרגיש שעליו לעשות משהו ולכן
הפעיל את הרדיו. בן שישים וארבע, אלמן, מטופל במרפאה כבר עשרות
שנים. הדיכוטומיה האלוהית, כך הוא קורא לתאוריית חייו.

התקרה מנצנצת בשלל גווניה
מוחקת זיכרונות שהועלו ביניהם.
ינשוף, גמד ושני עורבים.
עורבים הם לעולם,
צמאים הם מתמיד.
אל נצתדק גם אנו
רומזים לכוס חיים -
נצנוץ הוא זיכרון -
ולא רק למתים.

"אני צריכה לראות את דוקטור גרינשטיין, זה דחוף!" אמרה בעדינות
מימי.

היא נכנסה אלי לחדר באותה הליכה בה התקרבה אל הדלפק, גופה שידר
דבר מה הפוך מעיניה.
התיישבה על הכסא הדהוי כמעה והישירה את אישוניה לעברי.
מיד הבנתי שקרה משהו, היא נצצה כמשוגעת, מבטה נראה כחסר
מעצורים, לא מתפשר, ואם זאת גופה היה צנום על הכסא. מעיין
סכיזופרניה בין חלקיה השונים.
כשהיא סיפרה לי את שעשתה כבר היה מאוחר מידיי. יצאתי בריצה
מחדרי, אך רותי כבר שכבה בזרועותיו של חיים, לקוח ישן...

כעבור עשר דקות הגיע המשטרה. כאשר הפקידה שלך מתה משתיית משקה
מורעל, ולקוח מתוודא שעשה זאת בעצמו, לא תעזור כל הסימפתיה
שבעולם, וחוקי העבודה - לגבי הסודיות - ישכחו במהרה.
לאחר החקירה התברר שזה הכל בגלל גדי, הארוס המתוק של פקידת
הלילה האומללה שלי.
ניתן לטעון לחוסר שפיות, אך לא אאפשר זאת...
שמה היה רותי.