היא ישבה בחדרה מבודדת מהכל לכמה רגעים קצרים העולם שלה היה
מושלם והיא הייתה בשליטה היא שנאה לא להיות בשליטה, היא שנאה
את העולם האמיתי שלה, שכלפי חוץ נראה כ"כ נפלא אבל לפעמים רק
לפעמים, היו רגעים שהיא נשברה אבל למרות אותם רגעים היא לא
הודתה בפני אף אחד בטח שלא בפני עצמה כמה באמת רע לה, וכמה
באמת היא שבירה ובודדה.
והיא פחדה .. ממה היא פחדה?
היא פחדה שהם יתגלו כצודקים, שכל מה שהם תמיד אמרו יהיה נכון,
והיא פחדה מהגילוי,מההבנה האמיתית, פחדה לגלות שהיא סתםעוד אחת
בשורה של מיליון...
אז כל הלבד וכלהפחדים כירסמו בתוכה בשקט בשקט ברגעים הקטנים
האלה של הלבד, בחדר שלה, ואז היא קמה, ניגבה את הדמעות מבחוץ,
שמה על עצמה חיוך, ויצאה להתמודד לא עם עצמה אלא עם שאר העולם
כי כרגע זה היה יותר קל...