הנוסעים בטיסה 666 מתבקשים לעלות למטוס,
תעזבי את הדיוטי פרי, תכבו את הסיגריות, תעזוב את הכוס,
שער 13, הנוסעים מתבקשים להגיע ולעלות,
נא למהר, אנו רוצים לנחות.
לא סתם נהיה חם יותר ככל שמתקרבים,
לא סתם יש שלט שממליץ להוריד את הבגדים,
"ברוכים הבאים לטיסה 666", נשמע קולו של הטייס,
"למה כל כך חשוך כאן? למישהו יש פנס?"
"אין צורך לשים חגורות", אומרת רב הדיילים,
ומוסיפה - "ברוכים הבאים לטיסת החטאים".
חם בטיסה הזו, ממש כמו בגיהינום, ממש כמו בכבשן,
נדלקת נורה - "נא לא להתייחס לעשן",
"נא לא להיבהל, לא קרה כלום", הדייל מבקש,
"אלו רק נוסעי מחלקה ראשונה עולים באש".
מחלקה ראשונה היא מחלקת המיוחסים,
במחלקה הזו טסים יותר מסתם אפסים,
זוהי מחלקת הגדולים, הפסיכופטים חסרי הרחמים,
כל העילית וביניהם חוטפים, רוצחים ואנסים,
אולי בגלל זה הטיסה לא נמשכת להם יותר מכמה רגעים,
הם עולים למטוס, נכנסים למחלקה הסגורה ומתיישבים,
וכבר בהתחלה לומדים מחדש את משמעות המילה כאבים.
הם שם במחלקה ראשונה ממש משלמים, ממש משתגעים,
אבל בגיהינום הזה כולם תוך כמה דקות מתאדים.
קומה מתחתם, ישר במדרגות, נמצאת מחלקת העסקים,
שלא מבחירתם במשך כל הטיסה על סרטי שואה ותעודה מתפנקים,
יושבים שם כל אלו שהיו בעניינים,
כל המאפיונרים וכל סוגי הצווארונים הכחולים,
אין להם שם שירותים, כיסאות או שקיות הקאה,
אין אוויר, אור, קור או אוכל ושתייה,
במחלקה הזו ממש סובלים, כל הטיסה ממררים להם את החיים,
אולי לכן אחרי כמה שעות כבר כולם מתאבדים.
ואז יש אותנו, האנשים הקטנים, הרגילים,
האנשים שנוסעים במחלקת תיירים,
אנחנו, שבקושי עשינו שטויות,
אנחנו, שכל כך פחדנו לטעות,
שפה ושם החבאנו מיסים וחובות,
שפה ושם לא שילמנו כמה חשבונות או קנסות,
אנחנו שניסינו לעשות הכל כמו שצריך ולא הגענו לגדולות, לא
טעמנו מותרות,
אנחנו שתמיד אכלנו חרא מהמסגרת ובקושי הצלחנו לחיות,
שאפילו בדרך הסופית והאחרונה, בדרך החטאים,
לא יכולנו להרשות לעצמנו יותר ממחלקת תיירים,
אנחנו שטסים בטיסה 666 ומחזירים אותנו לאותם החיים,
אנחנו הפראיירים שלא מתים, רק מתחלפים.