כבר בפעם הראשונה שראיתי אותה מזווית אחרת, שנפגשנו באורח קצת
יותר אינטימי חשבתי על  שזה יכול לעבוד. אני זוכר, היא נראתה
לי פתאום מאוד חמודה, היא נראתה לי מתאימה. זאת הייתה הפעם
הראשונה שהלכתי אליה הביתה. חבר שלי היה ידיד שלה והם קבעו,
ואני שהייתי איתו, התלוויתי. הכרתי אותה עוד ממקודם, היכרות
רדודה, אבל כשהיינו אצלה בבית ולא היה כלום, התחלתי לבחון אותה
בראשי וחשבתי לעצמי שזה ילך. ישבנו אצלה בחדר ואז היא אמרה
שאימא שלה מזמינה אותנו להצטרף אליהם לצ'ולנט של שבת. אכלנו
איתם את הצ'ולנט של שבת למרות שזה היה רק יום שישי בצהרים.
אצלי בבית אף פעם אין ארוחות משפחתיות אז הרעיון שהמשפחה שלה
כל כך חמה ואוהבת והעובדה שזה כל כך שונה מאצלי רק קירבו אותה
בראשי אליי יותר. מפה בעצם זה התחיל, אז, עוד לא חשבתי איך זה
ייגמר. אח"כ כשחזרנו לחדר היא סיפרה לי שהצ'ולנט אצלם זה בקבוע
כל שישי בצהרים. מאותה הפעם ההיא אני הצטרפתי לכל אותן ארוחות
צ'ולנט. בהתחלה זה היה בגלל שכל הרעיון מצא חן בעיני ובגלל
שאימא שלה מבשלת מעולה, אח"כ בגלל שכבר הגעתי לשלב שאני דלוק
עליה נואשות, אז פשוט הייתי אצלה המון, וכשהייתי הוזמנתי
וכשהוזמנתי הייתי יושב עם כל המשפוחה שלה ואוכל איתם את
הצ'ולנט של שבת בשישי בצהרים.ומאז זה נהיה דבר קבוע. מאז גם
נהיינו חברים, והיה כל כך כיף. היינו מאוהבים ואני הייתי
מאושר. ואם היינו מאוהבים, ואם היינו בני זוג, אז היינו צריכים
להתנהג כמו בני זוג ואם בשישי בצהרים יש ארוחה משפחתית שאצלי
אין, אז באים, יושבים ואוכלים.
וככה, כל שישי בצהרים היינו מגיעים אליה הביתה, לא משנה איפה
היינו, ויושבים עם ההורים שלה- מדברים, מעשנים וכמובן שאוכלים
את הצ'ולנט הנהדר של שבת עד שהוא יוצא מהאוזניים. ולא הפריע לי
לא שאנחנו אוכלים ארוחות משפחתיות רק אצלה ולא אצלי, ושתמיד
אנחנו יושבים לשיחות עם ההורים שלה ולא עם שלי, כי זה עניין של
הרגל, עניין של עדות, אומרים שאצלנו במשפחות האשכנזיות יש יותר
קרירות, פחות חום, אז בנוסף לזה שלא הייתי משנה את ההרגלים
האשכנזיים של משפחתי ומכריח אותם לארגן ארוחות משפחתיות גדולות
עם שיחות ועישונים, גם לא הייתי יכול להכריח אותה לשבת ולאכול
סלט קר ותפל או גלידה בבית האשכנזי והקריר שלי. וככה כל שישי
בצהרים היינו יושבים בבית המזרחי והחם שלה ואוכלים צ'ולנט
לוהט, כל כך חריף וכל כך חם שתמיד הייתי צריך ללבוש גופיה, גם
בחורף, וכשהפה שלי היה נכווה מהצ'ולנט הרותח- פעם החיך, פעם
הלשון וכל כך הרבה פעמים הגרון, הייתי מרגיש נוח להתלונן כי
ההורים שלה פתוחים וחמים, אפשר לדבר איתם על הכל, אז הייתי
צועק צעקה קטנה של "אח" כל פעם שהייתי נכווה ואז היינו כולם
ביחד צוחקים שככה זה האשכנזים, שאנחנו לא רגילים לחום כזה, שזה
בגלל שאנחנו מגיעים מאירופה. ולבסוף התרגלתי, בערך התרגלתי,
לפחות בקטע של הצ'ולנט נהייתי כסת"ח של מזרחי כי אחרי כמה
חודשים טובים, מרוב כוויות כבר איבדתי את התחושה בפה. אז לא
הפריע לי החום, גם לא הפריע לי לרדת לה, כבר לא הרגשתי כלום
בפה מרוב חום ואהבה.
היינו חברים כבר המון זמן, והייתה הרבה אהבה, הרבה פתיחות,
והיה המון חום, ממש המון, וכמובן שהיה הצ'ולנט של שבת בשישי.
מה שלא היה, איפה שלא היינו, תמיד ביום שישי בצהרים היינו
אצלה, בולעים את הטעם הידוע של הצ'ולנט הנהדר- והיא הייתה
רגילה לזה מגיל אפס וקשה לשבור הרגלים, אבל אני לא הייתי רגיל
- וכמה אפשר?- אבל היא אמרה שזה לא רק האוכל, לא רק הצ'ולנט,
"זה גם הישיבה, הסיגריות, הדיבורים, זה לא יפה, הם נורא
ייעלבו, הם ייקחו את זה קשה, אתה לא חייב לאכול וזה לא כמו
אצלך..." היא הייתה אומרת ועושה לי ממש לא נעים, ממש לא נעים
כמו שהייתי אומר לאימא שלה שאני לא רעב או ממש לא נעים כמו
הטעם של הצ'ולנט כשאימא שלה הייתה נעלבת ואני תמיד בסוף הייתי
מוותר ואוכל.
ויום שישי בצהרים תמיד היה שם, מה שלא היה, זה התחיל כשהיינו
ידידים, אח"כ כשהייתי דלוק עליה, כל השנים הארוכות שהיינו
חברים וגם שנפרדנו ולי זה היה קשה, לא רק הצ'ולנט גם הפרידה,
אבל היא אמרה שגם לחום ואהבה בין בני זוג יש סוף ושמיצינו, ולי
לא היה מה להגיד, היא הייתה נחושה ולאט לאט הכוויות שעל גופי
החלו להגליד ולהבריא מהפעמים שהייתי שוכב עם הגוף המזרחי והחם
שלה בחום ואהבה. אז נפרדנו, כבר לא היינו בני זוג ואפילו לא
חברים, אבל היא אמרה שזה לא יפה, שהם יעלבו, שבשבילם אני כמו
בן ו"זה לא כמו אצלך...", אז לא היה לי נעים, לא מההורים שלה
ולא ממנה, אז הייתי שם, איתם, איתה ועם המשפחה שלה כל שישי
בצהרים - הם והצ'ולנט.
וגם שכבר לא היינו חברים ולה היה חבר חדש היא הייתה אומרת לי
שאני חייב לבוא ותמיד עם אותם תרוצים ובקשות, וכשהייתי מנסה
להתחמק  היא הייתה רוקדת לי על הלב עם משפטים כמו שאם לא
בשבילם אז לפחות בשבילה, בשביל מה שהיינו פעם. ואני תמיד הייתי
בא, תמיד מגיע עם הזנב בין הרגלים לצ'ולנט של יום שבת, אצל
ההורים שלה בבית, ביום שישי בצהרים, ואם לא בשבילה אז בשבילם
כי הם היו אומרים לי שהמינימום שאני יכול לעשות בשבילם על זה
שרצחתי את הבת שלהם זה להמשיך את המסורת של הצ'ולנט. אז המשכתי
ללכת אליהם, כל שישי בצהרים ולאט לאט הייתי מאדה את המצפון
שלי.
כשהם מתו, מהתקף לב או משהו כזה, אולי שברון לב, הרגשתי רע,
למרות שאני לא אשם, פעם אחת הייתה לי שפעת ממש חזקה ולא יכולתי
להגיע, לא בגלל שחם, לא בגלל שאני כבר לא מסוגל לאכול את זה
יותר, לא בגלל שאני אשכנזי, פשוט בגלל שהייתי חולה, מאיפה
הייתי צריך לדעת שהם ייקחו את זה כל כך קשה? - אז קניתי את
הבית שלהם ועברתי לגור שם, עם החום, כל השדים הקטנים והלבות
המשפריצות אני יכול להסתדר, גם אם אני אשכנזי, עם עוד שניים על
המצפון אני לא. העיקר שהם לא ייעלבו, העיקר שאני אהיה שם,
בשביל הישיבה, בשביל הסיגריות, בשביל החום, אבל
צ'ולנט???....סליחה, אני צריך להקיא.