אני אישית לא מאמינה באלוהים, לפחות לא במשמעות הרגילה בה
אנשים מאמינים. אני מאמינה שאלוהים - המילה הזו, היא צורך
פסיכולוגי.
זה הרבה יותר רחב מזה, אבל לא על זה באתי לכתוב. חשבתם פעם מה
אם האלוהים הזה, שלכם, לא שלי, מביט עלינו מלמעלה עכשיו, מהענן
הענק הלבן עליו הוא יושב, מה הוא היה רואה?
אנחנו בני האדם הארציים האלה, לקחנו את היצירה הכי מדהימה
בעולם, ופשוט קשקשנו עליה בצבעי שמן שלא יורדים, אנחנו רמסנו
עבודה קשה של ימים ולילות, אנחנו חיים בצורת רכבת, אדם אחד או
מספר של אנשים, שהם החזקים ביותר, הם בעלי התכונות האלוהיות של
המנהיגות הכריזמה ושאר תכונות עליוניות, הם הקטר.
השאר קשורים אליהם, מובלים בידיהם - קרונות. ככה החברה, רק שלא
יודעים מי מוביל ומי מובל, כולנו זבובים קטנים, שפשוט אנחנו
כאלה חיות חברתיות שלדעתי האישית אנחנו נפגעים מזה כמעט באותה
מידה שאנחנו מרוויחים מזה,אנחנו מפלים בין נשים וגברים, או
לפחות חושבים כך. אנחנו מקללים, מרביצים, רוצחים, אנחנו
מתעסקים עם ילדות בנות 16 קטינות באינטרנט, אנחנו חיים בלי
אהבה, רק מזייפים (אם תשאלו מה, זה יהיה עצוב) אנחנו קונות
בוויזה של הבעל בלא ידיעתו, אנחנו משקרים להורים על יום שישי
שעבר, אנחנו לוקחים סמים, אנחנו הורגים חיות, למען השם! אנחנו
הולכים לבית הספר חצי ערומים מנהלים שחיתויות, אנחנו הורסים את
הטבע, ואת עצמנו בדרך.
ויש גם טוב. אבל זה כבר סיפור אחר.אם אלוהים באמת היה קיים,
היה לו "חרון אף" גדול מאוד. והוא מזמן כבר היה מוריד עלינו
מבול הרסני, לא סתם מבול, עם כל מה שקורה כאן למטה, הוא כבר
היה כל כך כועס, שהוא פשוט היה עושה את הדבר הכי מגוחך והכי
פשוט, הוא היה לוקח את האצבע שלו, ואני באמת מתכוונת לאצבע,
זאת שבין הבוהן לקמיצה (והרגע התברר לי שנוסף על הכל אני גם לא
יודעת את השמות של האצבעות, זה בטח בגלל שאני ישנה עם גרביים
בחורף, אני יודעת שזה חוסם את האוויר, חמצן לרגל, אבל מה אני
אעשה שקר לי?) ואני מדמיינת שיש לו זרמים של חשמל במונחי אנוש,
מאוד עוצמתיים, כמו כשמתחשמלים בסרטים מצוירים, וזה מרוב הכעס
שלו, רק שהם עצומים וחזקים ולוקחים המון כוח מהגלקסיה, ופשוט
כמו שלוקחים שתי אצבעות, מרטיבים ומכבים נר, עם הרוק, ויש מין
רעש של צצצ... הוא נוגע בעולם ומכבה אותו, פשוט ככה עם האצבע,
נוגע נגיעונת, בקושי, אבל זה מספיק, וכל מה שהוא עבד עליו במשך
שבעה ימים שלמים!! לא, רגע, בעצם שישה, כי הוא נח ביום השביעי,
(נתפס לו הגב, מסכן...) בשישה ימים, הוא עבד עבודת פרך, ויצר
את העולם בפרטי פרטים, בהשקעה של תכנון ושרטוט גרפי, בעבודה
דקדקנית של שעות מול המחשב הנישא שלו, שבוע הוא עבד על העולם
בכדי ליצור עולם מושלם, ( שזה בערך הזמן שלוקח לי ללמוד ל-85
עלוב בהיסטוריה) רק שגם אלוהים לא מושלם, והוא יצר את העולם עם
פגם ענקי, שלבסוף יוביל את היצירה שלו לאיבדון, לאחרית הימים,
האדם. ובנגיעה אחת הוא מעלים את הכל! ואין עולם.
ואם זאוס במקרה היה מטייל כאן באיזור, בגנים המרהיבים של
השמיים, עם הרה אהובתו, יד ביד, הוא מעולם לא היה יודע (אלא אם
אלוהים סיפר לו במקרה במהלך משחק הפוקר ביום שישי שעבר, אגב,
הוא ניצח) שהיה פה פעם, לפני שניה עולם ומלואו, ואף אחד לא
יזכור, ולא יידע את מה שנחנו עבדנו כל כך קשה בעבורו- לחיות.
אבל...
                             אין אלוהים ככה ש....

אבל עכשיו ברצינות, אם תשאלו אותי אם אני מאמינה באלוהים,
למשל, עכשיו, אני אענה לכם שלא, כי עכשיו ברגע זה ממש אני לא
צריכה אותו, כשאני אצטרך אותו, אני אאמין. אלוהים הוא המקום בו
אני מחפשת בתוכי כוח, המקום בו אני מחפשת תשובות לשאלות, אולי
מחר אני אאמין באלוהים, מי יודע... אבל באלוהים שלי, לא שלכם.
ובכלל לא קוראים לאלוהים שלי אלוהים, כי מי קורא לילד שלו
אלוהים? הוא מרשה לי לקרוא לו בכל שם שאני רוצה, אבל לי זה לא
בוער, אני בכלל לא צריכה שם בכדי לקרוא לו, אנחנו כמו אחים,
לפני שבוע וארבעה ימים בשעה חמש למשל, ישבנו אני והוא בסלון
אצלי בבית, "בסתלבט" רגל על רגל וריכלנו על כל האלוהים האחרים,
על כל האנשים האחרים, בעודנו אוכלים טונה מפחית שימורים עם
מזלג, אלוהים לא כל כך אוהב טונה, אבל אני עובדת על זה, כמו
שהוא מנסה להרגיל אותי לאכול מצות בפסח. מה אמרתי קודם? אה,
כן, אנחנו יושבים בסלון, "של נעלייך מעל רגלייך", והנח אותם על
השולחן, הרי אסור לדרוך באדמה המקודשת בסביבת האלוהים, מדסקסים
על הא ועל דא,על איפה הוא היה בזמן השואה שלא עזר לנו, על כל
הפיגועים, על הכלכלה הקורסת, העוני, האלימות, תאונות הדרכים,
והדברים שנעשו כבר כל כך ישראליים, או הדברים שנעשו כבר כל כך
לא אנושיים, רק שאנחנו בני האדם הפרימיטיביים עוד מכניסים אותם
תחת ההגדרה של האנושי, עוברים לצד המהנה, מריצים בדיחות, נהנים
מהזמן, אלוהים צוחק וצוחק, אני מצטרפת לצחוקו המתגלגל  (כי
ביננו מי יכול לעמוד בצחוק כמו שלו) כבר כמעט שוכחים את השעון
המתקתק, הזמן, לאלוהים גם ככה לא איכפת, הוא לא אוהב את הזמן,
ואני כבר שכחתי שהייתי צריכה ללכת לגן, גם את היסודי שכחתי, את
התיכון החמצתי בפעימה אחת, הצבא? מי זכר? הבגרות, לאן היא
נעלמה? אני בת 84 קשת שמיעה וראייה, נתמכת במקל הליכה, השיניים
מתנדנדות, הגוף שמוט, העור מקומט, יש לי עקמת בגב, אבל שטויות,
כמו שאומרים: "כל החיים עוד לפני"...