ז'ק, נער עולה חדש ועני היה בעת שנכנס ללמוד בפנימיה שבעיר
הגדולה, הוא היה תלמיד צייתן ושקט.
פעם בשבועיים שלוש היה יוצא הביתה מן המשטר הקפדני הספרטני
ששרר בפנימיה הנוקשה לבנים.
היתה זו פנימיה דתית השואפת לגדולות ועשירה בתורמים ובהשקעות,
ואולם החומר האנושי מחד והחומר ההדרכתי מאידך שיוו לה אימים.
מרחוק נראה המבנה האפרורי, הקודר שעל הגבעה כמצודת משמר או בית
כלא.
כאן העביר ז'ק את ארבע השנים של נעוריו.

לכבוד שבת היה לובש את החולצה הלבנה היחידה שהייתה ברשותו וזאת
לאחר שכיבס אותה במים ובפיסת סבון שנותרה ברשותו.
לאחר מכן היה עושה את דרכו אל בית המדרש שם, תחת עינו המאיימת
של הרב משה היתה מתנהלת תפילת השבת, לא כל כך משמחה, אלא יותר
מפחד מפני משה שלא בחל באמצעים בכדי להטיל חיתתו וכן אהב לחנך
בשיטת "למען יראו ויראו" בעוד שהיה "גיבור" כלפי המצייתים.

יום אחד, בהיותו בכיתה י', שם ז'ק את חולצתו הלבנה היחידה
והמהוהה על חבל בחוץ על מנת ליבשה לכבוד שבת, והנה משחזר מן
המקלחת, ראה והיא איננה.
הסיט מבטו שמאלה ימינה ימה וקדמה בכדי לראות היכן נעלמה
החולצה, אך הדבר היחיד שהוא ראה היו גיחוכים מהצד וראה את
רוביק המדריך הזוטר השחצן, בן כיתתו, מגחך בנעימות.

עקב חוסר ברירה נאלץ ז'ק ללבוש חולצת טריקו מפוספסת בצבעי
אפרפר לבן, מעין נחמה פורתא על כך שחולצתו נעלמה.

הוא ניגש לבית המדרש ושם החלה התפילה.
במהרה הופיע משה בחליפה הדורה ומבטו מבט מטיל אימה וזקנו מחודד
כחרב המושחזת...
והוא צועד בינות לתלמידים כמפקח או כשוטר.
ופתאום קם המדריך הזוטר רוביק פסע לכיוון הרב משה לחש לו משהו
והצביע לכיוון ז'ק, הרב משה הנהן ושתק.
ז'ק לא ראה זאת והמשיך בתפילתו.
כשהגיעה שעת המזמור "מזמור לדוד" המקדים את "לכה דודי" ובו על
המתפללים לקום, דפק הרב משה על הסטנדר והיסה את התפילה.

"ז'ק, למה אין לך חולצה לבנה?" זעם.
ז'ק היה בהלם, הוא הביט במעין פחד סמוי לעיניו של הרב משה ולא
אמר מילה.

"תצא מכאן, אבל מהר!" צרח משה והוא מזרה אימים.
ז'ק עשה דרכו ליציאה הצדדית ואולם הרב משה פסע לכיוונו ותפס
באזנו:
"תצא מהכניסה הראשית שכולם יראו!"
והוא נטל את ז'ק ולעיני כל המתפללים נטל אותו בידו, הוציא אותו
בבושת פנים מן האולם.
אף אחד לא צחק, רק אחד גיחך, היה זה המדריך רוביק...

ז'ק היה נסער, הוא פסע לחדרי השינה, לרגע חשב להימלט מן
הפנימיה הארורה או להשיב נקם לרב משה.
הוא עבר במסדרון וראה את דלת חדרו של המדריך רוביק פתוחה, הוא
התקרב מעט וראה והנה על מיטתו של רוביק מונחת חולצתו הלבנה
היחידה...
רוביק!!! החנפן וזב החוטם! מלחך המגבעת של הרב משה!

אל דאגה! נקמתי בוא תבוא! הרהר ז'ק.

ולאחר שבוע בשעת צהריים בעת שתלמידי הפנימיה היו בשיעורים
שלהם, ורוביק נסע העירה לקניות, התגנב ז'ק לחדרי התלמידים.
הוא הוציא מן הארונות את ארנקיהם, מה שמצא.
בארונות אחרים, במקומות שלא היו מונחים ארנקים הוא שלף מכשירי
טרנזיסטור.
את הכל הוא נטל בשק ניילון ואז ניגש לחדרו של רוביק, פתח את
ארונו ודחף את שקית הניילון בפינה התחתית.

ובערב כשחזרו התלמידים לפנימיה, נדהמו חלקם לגלות כי חפציהם
וכספם נגנב.
הרב משה הוזעק מביתו אל הפנימיה. ורוביק עדיין היה במרכז
העיר.
בינתיים לחש ז'ק לאחד התלמידים כי נדמה וראה את רוביק מסתובב
ופונה לאיזור הפנימיה.
במהירות הועברה השמועה והגיעה לרב משה שעמד בסמוך:
"מה אתם אומרים" אמר בזעם, "עכשיו אני עושה חיפוש! זיפת אל
עמא!"
והוא בלי בושה, לעיני כל התלמידים, פנה לעבר חדרו של רוביק משך
את המזרון מהמיטה, הפיל דברים מן הכוננית. הלך לארון וזרק משם
חפצים, והנה בתחתית הארון ראה שקית פלסטיק מלאה בחפצים ומשך
אותה.

"אני חושב שזה שלכם" הראה לקהל התלמידים.
והנה באותו הרגע הופיע רוביק, הוא הביט נכחו וראה קהל תלמידים
ואת הרב משה המביט בו בעיניים זועפות ורעות.
התלמידים הביטו ברוביק והתקרבו אליו בתנועה מאיימת, רוביק נצמד
לרב משה ואילו משה צעק:
"היי, מה אתה נצמד אליי, השתגעת! יא גנב יא נוכל, חוצפן! אני
מאמץ אותך כמה שנים ואתה בוגד באמון שלי?"
ורוביק מלמל כמעט בבכי:
"מה אתם רוצים, הייתי בעיר, הייתי בעיר"

וז'ק שראה כל זאת גיחך, אך לא בפה מלא אלא בלבו. והתלמידים ראו
זאת, לקחו את השקית והחלו לחלק את ציודם שהוחזר

והרב משה נטל את רוביק בשתי אזניו, סטר לו ואמר:
"לך הביתה, עד סוף החודש, הווי אומר -עד סוף השנה.
אל תחזור לכאן אלא אם כן תביא את אבא שלך, אמא שלך, וההורים
שלך!"


נכתב בסתיו 2002