ידיים מתאמצות
מרימות גדעי עצים חבולים
לחמם את אור הלילה הנשקף בחלון
ונושא ניחוח שלג מתקרב.
מאכילות כלב אהוב.
ובערב, הן חוזרות הביתה.

רגליים חרוכות
פוסעות ברעש מגמגם על עלים מפטפטים,
על אדמת היער הקשה, שבימות חורף
מאמצי חפירה בה (אפילו של קברים) עולים בתוהו.
רצות לקראת כלב אהוב.
ובערב, הן חוזרות הביתה.

עיניים שחורות
(הניצוץ בהם חלש. הוא לחש לי סוד)
צופות על העצים, על הגבעה שמעל
והמים המוצלים הזורמים באשד.
תרות בקדחתנות אחר חיה תשושה
ומצפות לשלל מלחמה.
מביטות בחיוך בעיני כלב אהוב.
ובערב, הן חוזרות הביתה לישון.

שפתיים סדוקות
לא ידעו מילים רבות.
לא דברו עם איש ( או אישה )
רק לשמע נביחות הכלב
ידעו לומר מילים רבות של עדנה.
נשיקה לפני שינה ערבה.

בוקר. אור עוטף את הבית כמבטיח
עוד רוח קרה מן השמש.
הצייד יוצא את הבית ליום משימה
עם כלב אהוב. משימה אחרונה.
שעה, עוד אחת.
שלל אין.
זעקה מוכרה מהדהדת
בין קירות היער.
"הו כלבי!" קראו שפתיו הסדוקות
רועדות כעלה נידף ברוח החורף.
זועקות לכלב אהוב.
"במלכודת ציידים זו שלי הרגתיך, רעי!"

ידיים מתאמצות
לא יוכלו לשאת את רען החבול.
מחזיקות הן מפלט אחרון.
אחת. שתיים. שני קולות עמומים וקצרים
מפלחים את דממת השלג היורד ברכות על גדע חבול.
נופלות הן על כלב אהוב.
ובערב, ליד גדעים דוממים על אדמת היער
סנאי מבולבל מהנהן ואומר: "אכן, חזקה רעות מחיים".