היא איבדה את הזהות שלה.
כבר כמה חודשים שהיא מסתובבת סהרורית ברחובות וצועקת
"זהות...זהות...ז-ה-ו-ת...איפה את? מישהו ראה את הזהות שלי?"
ככה יום אחרי יום היא יוצאת לרחובות, לא מוותרת, צועקת לאוויר
הריק, מספרת לעצים כמה שהזהות חסרה לה, כמה שהיא מתגעגעת אליה.
מבקשת תשובות מהים , מסבירה לו שהיא כבר לא מכירה את עצמה מאז
שהיא איבדה את הזהות שלה. והים מקשיב, מדי פעם שולח לה גל כדי
שהיא תדע שהוא לא מתעלם.
                                   

אני לא יכולה להצביע על הנקודה המדויקת שבה התחלתי לשים לב
אליה. אני חושבת שזה התחיל מאותו יום ששמעתי מלמטה צעקות, אז
הסתכלתי מהחלון וראיתי אותה. כל כך יפה. כל כך אבודה. אני
חושבת שבאותו יום קיבלתי את האובססיה הראשונה שלי.יום יום
הייתי מחכה ליד החלון כדי לראות אותה צועקת ומחפשת. ואני הייתי
בוהה בה עד שהיא היתה מתרחקת, וכל מה שהייתי רואה זה נקודה
שחורה באופק. הייתי רוקמת לעצמי סיפורים בראש על איך היא איבדה
את הזהות שלה, איך היא תתנהג כשהיא תמצא אותה. לא היכרתי אותה
בכלל אבל עדיין הרגשתי ממש קרובה אליה.ימים שלמים הייתי מעבירה
במחשבות ובניסיון למצוא לאותה ילדה אבודה את הזהות. בלילות
הייתי חולמת עליה רצה בשדות מוזהבים עם ידיים מושטות לאוויר,
לעבר הזהות שלה, והיא מגיעה אליה ומחבקת אותה ואוספת לעצמה
חזרה את הזהות האבודה.
                                     

להסתכל מהחלון כבר לא הספיק לי... אז הייתי עוקבת אחריה לכל
מקום, מרחוק, רואה ואיני נראית, מנסה לשמוע את הגעגוע שלה בזמן
שהיא לוחשת לעצים ולים. היא אף פעם לא ראתה אותי, לא מודעת לזה
שאני תמיד כמה צעדים אחריה, שאני חושבת עליה ועל הזהות שלה כל
הזמן.
אתמול בלילה עקבתי אחריה, תפסתי אותה באחת הפינות וחתכתי אותה
לחלקים, כמו פאזל, והרכבתי אותה מחדש, כשהידיים למטה והרגליים
למעלה. את הלב שמתי לה במקום הראש, באותה שניה יכולתי להישבע
שהלב שלה חייך אלי.
ובעצם למה לא? הרי נתתי לה זהות חדשה.