שמיים של כחול מגוננים מעל,
ים בצבע תכלת משקף אותם,
מפרשיות גדולות גומעות במהירות,
המרחקים בינך לבין אהובתך.

הדולפינים מסתובבים סביב לספינתך,
נצי השחר ממעל חגים ומסתכלים,
עשרות קשתות שוכבות למרגלותייך,
חציהן משוחים ברעל מארצות נכר.

השמש לפניך - אתה מפליג למערב בגאווה,
מולך יש מטרה שאת יופייה הצליח לתאר,
רק הומרוס העיוור - גדול המשוררים,
ביער של עצי אלון עומדת עיר אהובתך.

היא מחכה לך שם - מעבר לים,
והיא יודעת שאתה תבוא בעוד זמן מה,
גם בעירה החרבות הוצאו מנדניהן,
ונמשכו ברעל - תוצרת מקומית.

הליגות מתארכות ככל שכמותן קטנה,
והדקות נהיות קשות עד לבלי די,
על קדקודך - החום של השמש הערבית,
צורב בגלל קסדת הארד הארורה.

והנה - לפניך - אדמה!
רואים את העצים - אהובתך אליך מתקרבת,
נשאר רק קרב קטן למרגלות העיר,
ואז הסוף המאושר יגיע.

"הרימו נשק!" מתחילה להתפשט הצעקה,
"חמשו הבליסטה!" מוסיף אחד האנשים שלידך,
"מבנה של התקפה!" צועק המפקד של כל הצי,
"למען הלנה!" אתה צועק בכל קולך.

עם קשתות שלופות,
עם חרבות חשופות,
עם בליסטה חמושה,
ועם ביטחון בלב, אתם גומעים את יתרת הים.

"האויב מחכה לנו!" עולה הצעקה,
"שחררו הבליסטה!" צועק המפקד,
האבן מתעופפת לאוויר - קטנה ככל שהיא הולכת ומתרחקת -
לעבר האנשים הקטנטנים שעל החוף - עשרים מתים על המקום.

"זה יהיה קלי קלות!" המפקד אומר לך,
"לא נאבד יותר מכמה עשרות" מוסיף המפקד,
מתח ראשון של חצים ניתח לפני ספינת הדגל -
מתח ראשון של החצים שלכם - מפיל כמה מקשתי העיר.

מתח חצים נוסף - אחד מגיע לספינה שלך,
זה כלום - שפשוף בזרוע - זה יעבור,
קרוב לודאי אפילו לפני החתונה מחר,
כרגע אין לך דבר אחר בראש.

הקרב נמשך - במהירות אתם נוחתים על חוף האי,
החרבות של חייליך מבתרות את המשמר,
אהובתך עומדת ליד חלונה, אתה בטוח,
וצופה בקרב - מחכה לך.

"היכנעו, חלאות!" צורח המפקד,
הם נכנעים - אתה נופל על אדמת האי באושר,
היא שלך, סוף סוף אהבתכם תוכל להתגשם,
סוף סוף תוכלו להיות יחד לתמיד.

אתה קם שוב, אך במהרה תפסתך סחרחורת,
אתה יורד על ארבע, מחכה שתעבור,
לפתע יש כאב בזרוע - אתה מביט למטה ורואה,
היד שלך נראית כמו יד של זומבי.

אומנם אתה ייבאת רעל מארץ בדרום,
אומנם האימונים של חילי האי,
אינם אפילו ברי השוואה הם לשלך,
אבל הרעל שהם מייצרים, הוא המשובח בארץ.

19.04.01