הסתכלתי על החתך ביד שהוא עשה לי עם המספריים, והתאכזבתי שהחתך
לא יותר עמוק. אם הוא היה יותר עמוק, אולי יותר אנשים היו שמים
לב, ואז אולי גם ההורים שלי היו כועסים יותר, ומישהו היה עושה
משהו.

אבל זה לא ככה. הסימנים אף פעם לא כחולים מידי, ותמיד סימני
החנק נעלמים נורא מהר. עור ארור... והגב שלי תמיד מכוסה, אז
אין סיכוי שיראו את כל החבטות. גם אם אתלונן על הכאבים, יגידו
לי להפסיק לדבר שטויות, ושאני מדמיינת.
התקשרתי למשטרה.. הפעם ענתה לי מישהי נחמדה. היא בעצמה הציעה
לשלוח ניידת, בניגוד לאחרות שתמיד מזמינות אותי להגיש בזמני
הפנוי (בין מכה למכה) תלונה במשטרה. מיד נבהלתי, הרי לא כל יום
קול חמים מציע לך עזרה, והיא אפילו טרחה להבין אותי ולקרוא לי
"חמודה". היא ניסתה לא ללחוץ, אבל בסוף החלטתי לא לתת לה שם
וכתובת... למרות שהיא כבר יכלה לברר אותם בלי בעיה.

וככה אני יושבת פה עכשיו, עם הכאבים בגב,עם הסימנים הכחולים,
עם הגרון הכואב, ועם היד הכמעט מדממת. כי זה תמיד כמעט, זה אף
פעם לא מספיק, כדי להבין שאני כבר מתה מפנים.