(או: משחקי מחשב של מייקרוסופט כמטאפורה לחיים)

הוא ישב מול המחשב ושיחק פריסל. הרקע הירקרק ריצד מול עיניו
בעוד מוחו חשב "מלכה יהלום על מלך תלתן" ושלח אותות לידו
הימנית, שתזיז את העכבר בכיוון הנכון. תמיד רצה להיות שמאלי,
הוא חשב לעצמו. כל חייו רצה את הייחוד הקטן הזה, להיות טיפה
שונה, להיות שמאלי. כמה פעמים ניסה כילד לכתוב ביד שמאל וכתב
ידו יצא מכוער מתמיד. אבל במחשבה שנייה, כתב ידו שהיה מכוער
בכל מקרה לא הפריע לו בדרך כלל. אולי היה צריך לאמץ לעצמו את
מנהג הכתיבה ביד שמאל, חשב לעצמו. הוא לקח מספריים חדים ביד
שמאל ועשה בעזרתם חתך בידו הימנית. כף היד הימנית שלו דיממה,
אבל זה לא שינה לו. עוד מעט הוא ימות בכל מקרה.
הוא אימץ את מוחו למצוא עוד קלפים תואמים וניסה לא להיזכר
באותו רגע, בשש בערב בעשרים ותשעה בינואר, שבו הניח הרופא את
תוצאות הבדיקה שלו מול עיניו. הדוקטור עוד העז לשקר ולהגיד
שהוא מצטער. אמר שהיה צריך להיזהר יותר, שהיה צריך להשתמש
בקונדום לפני ששכב עם בחורות מזדמנות. אמר שהוא באמת לא יודע
איך להגיד את זה, אבל שנשארו לו רק עוד שלושה חודשים לחיות ולא
יותר מזה. חצי שנה גג, אבל גם זה בקושי אפשרי. "אתה רוצה שאני
אספר למשפחה שלך?" שאל אותו הרופא. "לא," ענה לו, בוהה במעטפה
החומה שעליה הודפס שמו באותיות חלודות, "אני אספר." והוא באמת
האמין שיספר. אבל באותו רגע כל מה שעלה בראשו זה מלך מצוייר
שמזיז את ראשו מצד לצד. "לא," לחש לו המלך, "שלוש על ארבע." אז
הוא באמת לא סיפר. והם לא שאלו, אז זה הסתדר. הרי בסופו של דבר
הם יגלו. וכשהם יגלו שהיה לו איידס, הוא כבר יהיה קבור ולא
יצטרך להביט בפניהם הזועמות. ובעצם לא יהיה להם האומץ להיות
כועסים. הם סתם יהיו עצובים. או שיכעסו ולא יגידו. בכל אופן אז
כבר לא יהיה לו אכפת. הוא הביט בשעונו. כבר עשרה לשש. העשרים
ותשעה ביולי, השעה עשרה לשש והוא יושב ומשחק פריסל.
הוא הניח שאנשים אחרים היו מבלים את הדקות האחרונות של חייהם
בפרידות מאהוביהם. אולי היה מתקשר לחברה שלו לשעבר להגיד לה
שהיא כלבה מגעילה שהרסה לו את החיים. אולי היה מתקשר לאחיו
להודות לו על מאתיים השקל שגנב ממנו. אולי היה מחבק את הבחורה
הבלונדה ששוכבת לידו, מלטף את עיניה חסרות ההבעה ומודה לה.
אולי היה עושה את כל הדברים האלה, אם חייו היו מעניינים יותר.
אבל החברות שלו לשעבר לא היו ביצ'יות, אחיו בחיים לא עשה לו
משהו רע ולידו לא הייתה בחורה. אפילו לא ברונטית. הוא היה סתם
בחור שאף אחד מהאנשים שהוא הכיר לא ידע שהוא הולך למות עוד עשר
דקות. הוא רצה לעבור על כל חייו, אבל כל מה שעלה בראשו הוא
שהוא רצה להיות שמאלי.
שש דקות לשש. הטלפון צלצל אבל הוא לא ענה. המזכירה שלו ענתה
במקומו. "היי," אמר אחיו למכשיר החשמלי, "רציתי לשאול אם אתה
בבית עוד עשר דקות בערך. אני בסביבה וחשבתי לקפוץ." אחיו אף
פעם לא השאיר לו הודעה במזכירה והוא אף פעם לא היה בסביבה וחשב
לקפוץ. הטלפון מצלצל שוב. הוא לא עונה. הפעם הודעה לא מושארת
במזכירה.
למה אין לי שלוש תלתן? חשב האיש לעצמו. ובכלל, למה אני הולך
למות עוד ארבע דקות? מה זה בכלל ארבע דקות? פעם ארבע דקות היו
מזכירות לי שיר שאהבתי, או הזמן שלקח לי לסיים משחק בפריסל.
היום, ארבע דקות הן כל מה שנשאר לי. שלוש וחצי, בעצם. יש לי גם
רכוש מסויים וקצת מכרים. אבל ברגעים כאלה, שאתה עומד למות בהם,
רכוש זה לא מה שמשנה. זמן זה הדבר החשוב. וזמן, יקירי, הוא לא
דבר שאפשר לזלזל בו. הוא נעמד במקומו, ניגש אל המקרר והוציא
ממנו פחית בירה. הוא שתה את תוכנה במהירות, מזכיר לעצמו שבזמן
לא מזלזלים. עוד שתיים וחצי דקות. הוא הרים את שפופרת הטלפון
והחל לחייג את המספר של אחיו אבל הוריד אותה באמצע. "אני מאבד
שליטה, אני משתגע," אמר לעצמו, "ואני מדבר אל עצמי. אני אף פעם
לא מדבר אל עצמי." הוא סטר לעצמו. "אני אכתוב להם מכתב. זהו.
מכתב."
הוא הושיט יד רועדת על ערימת הדפים שעל שולחנו, מצא אחד שהיה
ריק יחסית, לקח בידו השמאלית עט פיילוט שחור והחל לכתוב.
"רק.... רציתי... שתדעו...." כתב ביד רועדת, "ש...". והוא לא
מצא המשך לזה. העיף מבט בשעונו. עוד דקה. הוא אחז בידו הימנית
בעכבר והזיז חמש עלה למקום ריק. לעיניו הנפעמות נגלה מלך תלתן.
"מלך תלתן," לחש, נפעם. בידו הימנית הוא אחז בחוזקה בעכבר ולחץ
פעמיים על הכפתור השמאלי. המלך עלה למקום הריק שלמעלה והוא
הסתכל במסך, מהופנט, מנסה לעקוב אחרי תנועת הקלפים למקום
המוקצב להם. הם סיימו. הוא ניצח. "מלך תלתן," לחש. הוא לקח את
העט בידו השמאלית ושירבט על הדף, בהמשך למשפט שהתחיל, "מלך
תלתן." הוא פתאום הבין. זה היה סוד החיים. "ניצחת," אמר המחשב
שלו, "האם תרצה לשחק שוב?". "לא," ענה, "אני את המשחק שלי כבר
סיימתי."
ואז זה נגמר.