אני יושב לי עכשיו בשירות לקוחות של פלאפון בפעם המאה ומנסה
לתקן את המכשיר שלי.
כל כמה דקות בערך אני ניגש לשבתאי הפוץ הזה ושואל אותו אם
הפלאפון שלי כבר הגיע, והוא, כמו תמיד, אומר שהוא ראה איפשהו
וולפסון וזה אמור עוד מעט להגיע. בכלל, בפלאפון הם תמיד אומרים
שזה חצי שעה ולוקח לזה שעתיים!
לפני חודש הייתי פה עם אבא שלי, קצת לפני שהוא נפטר, ועלינו
ואכלנו בבורגר קינג, על אף ההתנגדות שלי לאכול בתאגידים... אבל
זה גם טעים וגם עד שיוצא לי לשבת עם אבא לדבר קצת על החיים ועל
הכל. כל היום אני לא בבית, עד שיוצא לי לראות אותו קצת, אז גם
לבורגר קינג מותר.
ואולי זה לא טוב שככה פספסתי את התקופה הקצרה שהייתה לי עם אבא
שלי בחיים שלו, שלי.
אולי בגלל זה לא בכיתי בהלוויה וכשהחברים שלי הגיעו התחלתי
לבכות. אני אוהב את החברים שלי, כנראה יותר מכל דבר בעולם.
הייתי מוותר על יד, על רגל, אפילו על הפלאפון המזדיין הזה
בשבילם, אבל זאת עדיין לא סיבה לא לבכות בהלוויה, מצד שני - אם
ככה אני, מי יגיד לי לבכות או לא.
כולם אומרים שזה לא טוב להחזיק בפנים, אבל אני לא חושב שאני
מחזיק בפנים. אולי זה כי אני אדיש למוות שלו, או שפשוט כל פעם
שאני חושב עליו אני לא יכול לבכות. רעבאק! זה אבא שלי! הוא היה
בנאדם שתמיד גרם לחייך... לכולם! כמה ימים לפני שהוא מת, הוא
היה בחתונה של בת של חברים של המשפחה והוא היה מסמר החתונה,
כמו תמיד, הסיבה היחידה לבכות עליו היא כי חבל שהוא נפטר בגיל
כזה.
עכשיו אני יושב לי ומחכה לפלאפון שוב, כמו אז, אבל הפעם אף אחד
לא יוכל איתי בבורגר קינג.