הכול התחיל ביום חמישי בערב , קבעתי עם גיל ונירית חברה של גיל
ללכת למסיבה כלשהי.  החלטנו בינינו שהמון זמן כבר עבר באמת מאז
שיצא לנו להתפרק על רקע של טראנס טוב.
נירית לא כל כך התלהבה מהרעיון כי אצלה בראש הכניסו שטראנס זה
אומר סמים ואסיד וכל מיני שטויות אחרות שאנשים קיבלו דרך
סטיגמות שליליות ,אבל לי ולגיל נמאס כי אחרי שעוברים חודשיים
שלמים של חרא בצבא חייבים להתפרק ולהוציא עצבים ,והדרך הכי
טובה ומהנה שהכרנו הייתה מוזיקת טראנס.

איפשהו בין תקופת הטרום צבא אחרי שחזרנו מהטיול של שבוע
בטורקיה יצא לנו ליפול במסיבת טראנס של מבוגרים. כמובן
שמבוגרים בשבילנו אז היה גילאי 25-27.  הכול התחיל כשמורן,
אחותו ה"מבוגרת" של גיל, דיברה עם חבר שלה בטלפון על המסיבה
העצבנית שעומדת להתקיים ביער לטרון עם כול הd.j המובילים.
גיל, שבמקרה היה מצותת באופן קבוע לשיחות של אחותו, עלה על
המיקום של המסיבה וישר שלח לי הודעה כתובה בפלאפון.  אמנם היו
לי חששות כי קודם כול אני ומורן לא הכי מסתדרים אז בטח זו תהיה
פאדיחה אם אני אופיע פתאום במסיבה שגם היא נמצאת שם; דבר שני,
היה לי את החשש של להיות פתאום במסיבה ששם כולם כבר עברו את
תלאות החיים (צבא) ובעצם התחילו את החיים האמיתים בעוד שאני
ילד שרק סיים בית ספר בלי מושג מה עושים במסיבות כאלו, איך
מתלבשים ו-אפילו איך רוקדים ליד אנשים כאלה.
גיל לעומתי ממש התלהב וכבר התחיל להפוך את הארון בשביל למצוא
מה מתאים לכזו מסיבה, ואפילו להתאמן מול המראה בכול התנועות
הכי טובות שהוא מכיר ממוסיקת היפ הופ, ולראות איך הוא משלב את
התנועות שיתאימו לאווירה היותר פרועה וסוערת של טראנסים.

בשעה 10:30 בערך הגעתי לבית של גיל, שגר מרחק של 2 דקות ממני.
צלצלתי בפעמון,  ואחרי כמה שניות נפתחה הדלת ואחותו עמדה שם.
בלי לחשוב פעמיים זרקה איזו ירידה על חולצת הפוקימון שלי ושאלה
אותי בנימה מלגלגת אם ראיתי את הפרק ששודר באותו יום.  בלי
הרבה יחס למילים שלה דחפתי אותה והלכתי לחדרו של גיל.  תכננו
בינינו איך נגיע ללטרון -  הרי לאף אחד מאיתנו לא היה רשיון על
אוטו עדיין, אבל הכרנו אחד בשם משה חן שהיה אתנו בכיתה, ולמרות
ששמרנו איתו על קשר רופף אחרי הבית ספר, התקשרנו אליו וסיפרנו
לו על מסיבה יוקרתית של "מבוגרים" שחייבים להיות בה ולמזלנו
משה היה שני דברים: סטלן רציני שהולך חופשי למסיבות, ו-נהג עם
אוטו שאבא קנה לו.  אז ארגנו את כל הפרטים הקטנים, פתחנו מפה,
בדקנו כבישים ווידאנו כל אחד שאנחנו מוציאים סכום נכבד על
המסיבה הזו לא משנה כמה היא תעלה.  
בשעה 11:50 יצאנו.

הנסיעה עברה די בסבבה: שחזרנו כל מיני שטויות מהבית ספר והרבה
צחוקים, וככה זה המשיך עד שהגענו בעצם לפינת אבן הראשונה
שהייתה איזה שלט רופף שעליו רשום "כפר הנביא יונה" וחץ שמאלה
מעל הכתוביות.  משה עצר את האוטו ליד השלט ושנינו הסתכלנו על
גיל אם הוא בטוח במה שהוא שמע משיחה של אחותו.  גיל הסתכל
עלינו בחזרה כמו אחד שלא מאמין שלא מאמינים לו ואמר "אני בטוח
מאה אחוז, כשנגיע  לשלט של  כפר הנביא יונה צריך לפנות ימינה
ואז לראות על הקילומטרז' שעוברים 2.4 קילומטר בדיוק ולפנות
שמאלה".

במין אווירה לחוצה שכזו ששומעים רק את הרדיו בווליום נמוך
התחיל משה לתת גז ולעלות על הדרך עפר למסיבת טראנס הראשונה
שלנו . נסענו כאילו אנחנו במארב; כולם מסתכלים בו זמנית לכל
ארבעת הכיוונים, בודקים שאין איזו סכנה מיידית -  אבל היה די
קשה לראות בחושך שמסביב רק עצים של לטרון.
נסענו בדיוק לפי מה שגילי אמר  ואחרי 5 דקות של נסיעה כבר
התחילו הקיטורים (ממני).  האשמתי את גיל שבטח לא שמע כמו שצריך
ובמקום לפנות ימינה פנינו שמאלה והאשמתי את משה שבטח לא ספר את
הקילומטרים כמו שצריך ופספסנו את הפניה   ורבנו למשך איזה 2
דקות עד שמשה צעק בהתלהבות "'סתכלו 'סתכלו יש שם נרות על הדרך"
- ובאמת היו נרות, כאילו להראות לאן לנסוע, ושלווה נעימה נפלה
עלינו ובו זמנית עלו בי החששות שלמרות כל הקשים זה כן מתקיים
ואולי בפנים בעצם רציתי שהנסיעה הזו תיכשל ונלך לאכול איזו
שווארמה טובה במקום.  
הנסיעה המשיכה אבל הפעם בשקט מחריש, מחפשים כל כמה מטרים את
הנר הבא שיראה לנו את הדרך לכניסה.  לבסוף ראינו מין חניון
מאולתר כזה עם כל מיני מכוניות חונות שם. חנינו, ירדנו מהאוטו
ולא היינו בטוחים לאיזה כיוון ללכת, עד שגיל התחיל לזוז.
שאלנו אותו איך הוא יודע לאן ללכת והוא אמר שלפי ה"ביטים".
הסלקטורית הייתה מאוד סימפטית לאנשים שהיא הכירה אבל איך
שהעיניים שלה נפלו על שלושת הנערים היא ישר שינתה זווית ושאלה
בני כמה אנחנו ,מאחר שמשה נראה הכי מבוגר נתנו לו לענות. 23 ,
זה הגיל שהוא אמר אבל מסתבר שגם זה לא מספיק לכזו מסיבה,
והסלקטורית נפנפה אותנו לדרכנו.   גיל לא ויתר, וכאשר
הסלקטורית לא הסתכלה הציץ לדף של הvip  וקלט את השם "אלכס
טזה". בינתיים, חיכינו שיבוא איזה סלקטור אחר לכניסה וכאשר
הגיע באמת מישהו אחר, התקרבנו שלושתנו וגיל התחיל לצעוק על
הסלקטור  "מה זה צריך להיות אני חבר של אלכס  פה ומה זה אתם
נותנים לי לחכות פה כבר 20 דקות אני עכשיו מתקשר אליו וחבל על
הזמן כמה צרות אני אעשה".

הסתבר שאותו אלכס הייתה אישיות חשובה למדי וישר בלי ויכוח
נכנסנו שלושתנו.  צחקנו לפחות איזה חמש דקות על איזה מזל היה
לנו  ואמרנו לגיל ששיחק אותה על היוזמה.  נמשכנו פנימה אחרי
האולטרה סגול שבצבץ על האדמה והבאסים שעשו לנו חור במוח.  לא
האמנו שבאמת נכנסנו פנימה, הסתכלנו אחד על השני ופשוט נתנו
למוזיקה לקחת אותנו.  

הרבה על המסיבה אין יותר מה לספר חוץ משחזרנו בשבע בבוקר
הביתה. הרגשנו שגילינו משהו מדהים שצריך לחקור אותו יותר ובאמת
התחלנו לחפש מסיבות טראנס ויער וזרמנו עם המוזיקה.  
בחזרה ליום חמישי בערב, השעה הייתה כבר 11:30  בלילה, ומכיוון
שלא היינו מגובשים לגבי המסיבה בגלל נירית החלטנו לשבת
איפושהו.  נירית הציעה שהיא תביא חברה שלה ונוכל לעשות משהו
כרביעיה.  קראו לה סימה והיא הייתה חברה של נירית מהצבא.
החלטנו ללכת לפאב-דיסקוטק באזור תעשיה ראשון הישן.  המוזיקה לא
הייתה הכי לטעמי אבל הבנות נראו שנהנו מזה אז החלטנו שנשאר.
רקדנו איזה חצי שעה בלי מצב רוח בכלל (קשה לרקוד כשהמוזיקה לא
נותנת לך אנרגיה ולא מדברת אליך).   אז אחרי עוד איזה שעה שאני
וגיל ישבנו בצד והבנות רקדו החלטנו שאנחנו מתחפפים משם. רצו
,לא רצו זה לא שינה -  לקחנו אותן והעפנו אותן מהפאב-דאנס הזה
לתוך האוטו.  לא ידענו לאן לנסוע והלילה לא נגמר. הצעתי שאפשר
ללכת לאגם שנמצא ליד הסופרלנד;  די שקט שם ואין אף אחד באזור,
הבנות הסכימו.

הגענו לאזור החולות שם ליד האגם אבל אף אחד מאיתנו לא בדיוק
ידע איך להגיע לאגם.  גיל הציע שניסע דרך הסופרלנד כי זו הדרך
היחידה שהוא מכיר.  התקרבנו לסופרלנד  עצמו ופתאם הבחינה סימה
שהשער של הסופרלנד פתוח, מה שנראה די חשוד, אז גיל חנה בחניון
ויצאנו לכיוון השער.   היינו בטוחים שככל שאנו נתקרב יצוץ שומר
מאיזה פינה וישאל אותנו מה אנחנו עושים פה, אבל המשכנו להתקרב
ולא שמענו כלום.

כבר עברנו את השער והיינו בתוך הסופרלנד, די מתרגשים מכול
העניין.  הבנות כל הזמן רצו ללכת משם משום שחשבו שזה לא בסדר
שאנחנו שם אבל אני וגיל הצלחנו לשכנע אותן להישאר; זה היה או
זה שהיו חוזרות לחניון המבודד והחשו ך לבדן.  בשלב מסויים, ככל
שהיינו עמוק יותר בתוך הסופרלנד קצת התרחקנו אחד מהשני.  אני
הלכתי עם סימה מחובק וכ20 מטרים לפניי הלכו  גיל ונירית
מחובקים.  פתאום גיל צועק לי מקדימה לבוא לבדוק משהו.  עזבתי
את סימה ורצתי איתו לראות איזו פינה חשוכה שם.  לא הבנתי אפילו
מה הוא רצה אבל רצתי איתו. הגענו לאיזו תיבה חבויה בפינה חשוכה
ליד ביתן המכוניות המתנגשות.  הסתכלנו על התיבה במשך דקה עד
שבלי לחשוב יותר מדי פתחתי אותה, והרמתי את המתג . הרעש הבהיל
אותנו אבל מולנו באורות שמחים ובמוסיקה ששומעים רק בלונה פארק
היה הסופרלנד במלוא הדרו עם כל האורות של כל המתקנים דלוקים
ועם כל הביתנים פתוחים וכל דוכני האוכל מפוצצים בממתקים ושאר
מאכלים.  

הרגשנו כמו בחלום רצנו ממקום ממתקן לדוכן ומדוכן לקיוסק  ושוב
חוזר חלילה.  אני לא זוכר אבל אני די בטוח שעשינו את כל
המתקנים לפחות 3 פעמים ואכלנו את כל האוכל שרק יכולנו, ולבסוף
כשכבר הלכנו כפופים לאוטו ומאושרים עד השמיים, בלי לשכוח כמובן
לכבות את אותו מתג סודי, הסכמנו בינינו לחזור פעם בחודש כל
חודש לסופרלנד בדיוק באותה שעה ובדיוק באותה חבורה וגם בנוסף
לא לגלות על זה לאף אחד, אבל אחרי 6 חודשים שגיל ונירית באמצע
הטיול לאנגליה ואני וסימה נפרדנו לפני חודש רציתי להוציא את זה
החוצה, כי קשה לי לשמור דברים גדולים בפנים הרבה זמן.

כיום, שאני נזכר באותה תקופה, אני לא יכול שלא לדמיין איזה עוד
הפתעות מכין העולם ואיזה עוד מתגים קיימים שיכולים לייצור
חוויות מטריפות כאלה.