עומדת בצד. מסתכלת. מחוץ לתחום, מחוץ להישג ידם, מחוץ למעגל
המנוכר שלהם, אבל עדיין בפנים. עושה שטויות ועושה טעויות
ויודעת. יודעת שיש חברים אמיתיים ויש חברים סתם, ויש את אלה
שאתה משחק אותה חבר שלהם רק כדי שהם לא יפגעו ו... ומה הם? הם
אלה שנמצאים במעמד הגבוה אצלנו. גם אני. אבל הם חארות. גם אני.
כל אחד דוקר את השני ומלכלך עליו. ובתוכם, בתוכנו, יש גם... יש
את אלה שיודעים את האמת ויש את אלה שחיים בשקר, כי הכל הצגה.
מה הם בעצם? עוד חבורה של מטומטמים שחושבים שכולם חייבים להם
משהו, שהם מיוחדים, שהם מקובלים ואהודים וא ה ו ב י ם. ובעצם
בגלל זה שונאים אותם, אותנו. והם מנסים להכחיש ולהסתיר את
העובדה שבסופו של דבר הם בני-אדם שעושים טעויות ופוגעים ונעשים
רעים ורעים יותר מיום ליום. וככל שניתן להם את ההרגשה שהם משהו
מיוחד, הם ימשיכו לחשוב שהם מפקדים על כולם. שכולם חייבים להם
משהו. והשאלה שנשאלת בסופו של דבר היא: מי זה כולם?
ואני, תקועה באמצע. בין שני צדדים, בני שני עולמות, בין שני
תחומים. וכשמגיעים למצב כזה אפשר להתפוצץ! זה רע. זה בעצם ממש
ממש גרוע, כי אתה כבר לא יודע על מי לסמוך ועל מי שאתה כן
סומך, אתה לא יודע אם הוא באמת חבר או שהוא בהצגה. וזה דווקא
מעניין כשחושבים על זה, מעניין מאוד...