חדר מגורים. ריהוט מינימלי. חלון פונה לרחוב, מדי פעם נראים
ונשמעים הדים של פצצות רחוקות. רדיו מנורות גדול משדר מוסיקה
מתאימה. לוח שנה פתוח על שנת 1942. כשעולה האור יושבים איש
ואישה, שניהם עסוקים בקריאה.

אישה - אתה אמרת שהיא תבוא לארוחת ערב.

איש - פגשתי אותה כשיצאתי ממקס.

אישה - היא אמרה משהו?

איש - היא אמרה שאחותך הייתה אצלה אתמול.

אישה - היא לא אמרה כלום בקשר לבגדים?

איש - מי, אחותך?

אישה (בציניות) - כן!

איש - אולי היא תעבור בבוקר.

אישה - החזרת את המפתח למקום?

איש - בכל מקרה אני לא יוצא לפני אחד עשרה.

אישה - אתה תשב ותחכה לה?

איש- יש כמה ניירות לסדר.

אישה - צריך גם למתוח את השעונים.

האיש משמיע המהום של הסכמה.

אישה - אל תשכח לקחת כמה קופסאות גפרורים ממקס.

איש - בסדר. נלך לישון?

אישה - כן.

קמים לצאת. האיש יוצא, האישה נשארת, עומדת מול תמונה של נערה
צעירה. זמן ממושך ללא תנועה. האיש חוזר.

איש - לא ככה, צריך להמשיך הלאה. בואי לישון.

מסך יורד.