ישבתי על גדר האבן ליד הבית ספר וחיכיתי לה. הרגשתי כמו ילד
בגן שיושב ומחכה לאמא שתיקח אותו כבר, אבל היא עסוקה בעבודה
ולא שמה לב איך שהמחוג בשעון זז ופתאום היא נזכרת שזה תורה
להחזיר את הבן שלה מהגן, וקמה במהירות ומתנצלת לגננת שוב ושוב
שעיכבה אותה, וכמה שהיא מצטערת וזה לא יקרה שוב, והילד מנגב את
הדמעות אבל שמח שאמא באה בסוף. לא יודע למה נזכרתי בזה, אבל
ככה הרגשתי כשחיכיתי לה.
הרוח הרעידה את הענפים של עץ האורן הזקן מעליי. מתחיל להיות
קר. לא הבנתי מה לוקח לה כל כך הרבה זמן. איפה היא? בבית חיכה
לי שוקו חם עם הרבה קצפת ואני יושב על הגדר, עדיין לבוש בגופיה
ומכנסים קצרות מהאימון כדורסל, יושב ומחכה לה.
ניסיתי לחשוב אם היא שווה את הארבעים וחמש הדקות שכבר חיכיתי
לה. בטח שהיא שווה אותם. אם יש מישהו ששווה אותם זאת היא.
איזה חתול ג'ינג'י התקרב אליי על הגדר, הוא ילל וניסה להתחכך
בי. "לך מפה!" אמרתי וניסיתי לגרש אותו עם היד. מיד התחרטתי,
מה הוא כבר עשה לי? מסכן, רק רצה קצת חברה, כמוני. אבל אני כמו
מטומטם גירשתי אותו ממני, כמו שעשיתי לה לפני שהיא נכנסה
לבניין. לא הייתי צריך להגיד לה את זה, כמו שלא הייתי צריך
לגרש את החתול, הם לא עשו לי כלום.
"אני מצטער" אמרתי לחתול שהסתכל עליי ממרחק בטוח. "אני באמת
מצטער איילת..." היא חייכה אליי והתקרבה קצת יותר. "זה לא יקרה
שוב, אני מבטיח לך." |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.