"צנח לו זלזל" - כך כתב ביאליק. משפט טפשי לכאורה, אך אני
הייתי הזלזל ואני מבין למה התכוון. במשך שנתיים וחצי ניסיתי
להצמד לעץ כשאני עובר רוחות, גשמים, יובש, לחות, חום, קור וסתם
התעללות מצד אנשים שראו את הזלזל השביר. רק שלוש שנים הייתי
צריך להחזיק מעמד, אך מעדתי ונשברתי בטרם עת, בימי האחרונים.
נתליתי רפוי מחזיק בכל כוחי בעץ, אך כעת נפלתי. נפלתי מגובה רב
על אדמה בוערת ואני נשרף, מבקש מהעץ שייקח אותי חזרה לחיקו, אך
אני הוא זה, שצריך להיות חזק דיו כדי לחזור.
ליד העץ יש גדר ואני נפלתי בצד הקרוב לעץ. אלו שנופלים בצד
השני לעולם לא יוכלו לחזור. הם מגיעים למקומות סגורים או
גומרים בשלוליות של דם. ואני מחליק לאט לאט לצד השני של הגדר
והעץ קורא לי לא להשבר - שוב. ואני רק צריך להחזיק מעמד, רק
עוד קצת, ולחזור לעץ השפיות.