עוד לא רוצה לפרוש כנפיי,
לעמוד על הקצה
ולצנוח מטה
בתקווה שאעוף.

עשרים שנה מאז בקעתי מהביצה
ושנתיים עברתי מסע התבגרות
בו למדתי עצמאות מהי
ומהם זאבים טורפים.

למרות שאברותיי התפתחו,
למרות שאני מסוגלת לעמוד ברשות עצמי,
איני יכולה
ואולי איני רוצה בכך...

קשה שם בחוץ,
העולם הוא אכזר.
סוף לפינוקים,
מעכשיו רק המוות לי אורב.

הזאבים צובאים תחת העץ
עליו אני יושבת,
את שיניהם החדות
רוצים בבשרי לנעוץ.

הנשרים בוחנים אותי בעיניהם הצורבות,
מחכים שאפרח מהקן ולא יעמדו מאחוריי לגונן,
ממתינים עד הרגע פה אפול מהקן החם מטה
והם יעוטו על גווייתי החמה והעלובה.

איני רוצה לעזוב את הקן המשפחתי
ואף אם לא דוחפת את גבי במקורה הלאה,
אבל אימי גוננה עליי ביתר אהבה,
ואולי עקב זה, אני מפחדת לעוף אל השקיעה.

הבועה בה הייתי שרויה, התנפצה
בת היענה העזה להוציא ראשה מהחולות
החממה התקררה והוקיעה אותי מתוכה
ודרשה ממני לרדת ממרומים אל האדמה.

קשה לשרוד בתבל הגדול לבד,
קשה להתפרנס, לעמוד מול כולם,
כל גרגר וכל פרור נראים כאוצר בלום
וכל אחד מתחרה על מקומו בעולם.

אנא, אל תדחקו בי,
אפרוש כנפיי כשארצה
אבנה קן חמים משלי
לכשיגיע הזמן.

וכל רצוני כעת,
לפקוח לרווחה
עיניים תמימות
שלא ראו ולא ידעו רוע.

לשרוע על גחוני
תחת השמש החמימה,
לעמוד תחת כנפיה המגנות
של אימא.

יודעת אני, כי לבסוף
יתנפצו האשליות,
ואאלץ להתמודד,
ואאלץ להילחם.

אך כעת אני רק רוצה
להעמיד פנים
שעודני קטנה,
צעירה וחבויה,

ששוב אני נמצאת
במיטב שנותיי הרכות-
מבלה את זמני במנעמים
וחסרת עכבות ודאגות...

כאילו לא עבר
זמן כה מועט
מאז הייתי גוזל
במיטב עלומיי...


נכתב כחודש לאחר שחרורי מהצבא, (איך שהזמן רץ...),
כלומר ב- 30/10/02