הוא עמד על המדרכה בצד שמאל של הכביש הארוך ברחוב הסמוך לביתו,
כביש בין עירוני היוצא מן העיר. עיניו בהו בשחור משחור של זפת
הכביש, ראשו מרוקן ממחשבות.
ואז הוא שמע אותה מתקרבת. משאית סמיטריילר ענקית שחורה עם נגרר
כבד מאחוריה. הוא שמע את הגלגלים נעים לעברו במהירות. היא
הייתה במרחק של 300 מטר ממנו. הוא עמד זקוף שם כנציב מלח,
כביכול ללא שום מטרה לזוז ממקומו.
הוא חשב על החיים המסריחים שלו.
אין לי כסף, אין לי אהבה, אין לי עבודה. ההורים שלי מתנכרים
לי... אין לי שום מטרה בחיים, החיים שלי ריקים מתוכן וללא
משמעות. עדיף שיסתיים הסבל הזה כבר, חשב.  הוא עמד, כל חושיו
התחדדו פתאום, מוכנים לרגע המכריע.
המשאית התקרבה עוד ועוד במהירות עצומה לעברו. ברגע שהייתה
מספיק קרובה, הוא פשוט רץ בהפתעה לתוך הכביש במלוא כוחו.
נהג המשאית המופתע ששוחח בדיבורית עם אישתו, עצר בחריקת בלמים,
אך היה זה מאוחר.
האיש שרץ לתוך הכביש, ממש מתחת לגלגלים הכבדים הועף למרחק של
120 מטר הלאה.
נהג המשאית פתח את חגורת הבטיחות שלו, וירד במהירות מהסולם
הקטן שלו לעבר הגופה ששכבה מוטלת על מדשאה. האיש היה חסר הכרה,
אך עדיין נשם והדופק נשמע סדיר. זרזיפי דם יצאו מנחיריו
ומאוזנו. הוא הרים אותו בזהירות למשאית לקחת אותו לבית החולים,
מתפלל בכל ישותו שהאיש יינצל וייצא ללא פגע.
ואכן, לאחר התאוששות  בת שבוע, האיש יצא הביתה מדוכא אף עוד
יותר מקודם על שניסיון ההתאבדות שלו לא צלח.
הוא אכן יצא כמעט ללא פגע- מלבד סדק בירך וביד הימניות עליהן
נחבט בנפילתו. הרופאים הגדירו אותו כנס רפואי.

לאחר שבועיים, האיש הסתובב בביתו כחיה הסגורה בכלוב. הוא כבר
לא יכל לסבול יותר, והחליט שהוא חייב למות, לגרום לייסוריו
להיגמר.
הוא ישב באמבטיה מלאה במים, עירום כביום היוולדו וסכין יפנית
חדשה וחדה בין אצבעות ידיו הימניות. הוא הניח אותה על פרק ידו,
והשתוקק לחתוך ורידיו כמו בסרטים. הסכין הונחה בעדינות על
הורידים הכחולים הבולטים. הוא השתהה כמה רגעים כי מילדותו פחד
מכאב, אך החליט שאין לו ברירה. הלהב נפתח מעט יותר. הוא הרים
אותו, עצם עיניים חזק חזק ואז חתך באבחה אחת את הורידים לרוחב
פרק היד. הוא צרח והסכין נשמטה מידו למים, שורטת את ירכו
השמאלית. מהורידים זבו כמה טיפות דם ארגמניות, אך במהרה החתך
הגליד, והדם הפסיק מלזרום.
הוא פקח עיניים, וכשראה זאת, החל לבכות. הוא עמד לנסות שנית,
אך דפיקה חזקה, רועשת וטורדנית בדלת ביתו גרמה לו ללבוש חלוק
ולפתוח אותה. בפתח עמדה שכנתו בת החמש שביקשה כוס קמח לאימא
שלה. החיוך הקטן והתמים שלה חיממו לבו. הוא נתן לה את הכוס,
סגר הדלת והתמוטט על הספה חסר כוח.

לאחר שעתיים הוא קם מהספה, הלך לחלון רחב הידיים בסלון הישן.
הוא פתח כאחוז אמוק את דלת ההזזה של החלון והביט מטה לחצר.
החצר הייתה ריקה, הגובה הינו גובה של שלוש קומות. הוא יקפוץ.
זה חייב להיות הפתרון!
הוא העביר רגל מעבר למעקה הבטיחות הנמוך, ואז את השנייה ופשוט
נתן לגופו לצנוח מטה כאבן שהשליכו מגשר.
הוא נפל מטה, נחבט וכשפגע בקרקע הנוקשה, זעק זעקות שבר מכאבים.
זקן שעבר שם ברחוב באותו הזמן, רץ לעברו וראה אותו מתקפל ואוחז
ברגל השמאלית בכאבים.
האמבולנס הגיע ולקח אותו לבית החולים. כששאלו מה קרה, אמר
שהחליק כשרצה לנקות את החלון. למזלו, לא ידעו על תקרית המשאית
שהייתה ולקחו אותו לבית חולים אחר.  הוא בכה כשאמרו לו שיצא
במזל גדול עם נקע ברגל.

הוא החליט לקפוץ ממגדלי עזריאלי, אבל כשעמד מול החלונות
הגדולים המשקיפים על כל נוף תל אביב, ראה שהחלונות כפולים ולא
ניתן לפותחם.
הוא התעצבן, נגח בראשו שוב ושוב בקיר עד זוב דם, ראשו הלם בו
בכאבים , אך הוא המשיך והמשיך ולא יכל לעצור את עצמו. הוא
התמוטט, ולקחו אותו לבית חולים. כשפקח עיניו לאחר יומיים, אמרו
לו שיש לו זעזוע מוח חמור, אבל לא משהו שאי אפשר לרפא. הוא בכה
ובכה והרגיש שהחיים שונאים אותו עד כדי כך שהם לא נותנים לו
אפילו למות.  

ואז, הוא ראה אותה. אחות נאה במדים לבנים שהרימה מעט את ראשו
הדואב והתפיחה כריתו, האכילה אותו בכפית מרק ולפתן. הם דיברו
ודיברו, והוא החל להתמכר לשיחות עימה. במשמרות הלילה שלה, בן
לא הייתה לה כמעט עבודה, באה לשבת לצד מיטתו ולשוחח עימו עד
אשמורת הבוקר.
לאחר שהחלים, החליפו טלפונים, החלו לצאת קצת. הוא חש מאושר
ומאוהב כפי שלא חש זמן רב. רב מידי.
לפתע החל להרגיש שיש טעם מתוק לחיים המרים הללו.

הוא עמד ליד אפרת בפתח המטוס, חיוך מרוח על פניו. הם עמדו
לקפוץ ולבצע צניחה חופשית. היא סיפרה לו על אהבתה לאדרנלין
הזורם בגוף, לפחד, והוא חשב שהיא לא יודעת באמת מה משמעות הפחד
והאדרנלין השוצפים בדם.
היא ביקשה שיבוא עימה לקפוץ, כי את זה מעולם לא עשתה, והוא
ניאות אם כי היה לו פחד גבהים.
היא קפצה תחילה, ואז הוא.
בראשו היו תרחישים בם יקרה משהו ואולי הוא ימות, אבל אז החליט
שגם אם המצנח לא ייפתח, הוא בוודאי יצנח כחתול על ארבעת רגליו,
מקסימום יתגלגל קצת, ישבור יד או רגל...
הוא ראה עננים רכים ולבנים כצמר גפן מונחים תחתיו, את הכחול
העמוק הזה של השמיים שעטפו אותו מכל עבר. ככל שנפל מטה, ראה את
האדמה מתקרבת אליו במהירות עצומה עד שלבו החסיר פעימות פה ושם.

היא צחקה מתחתיו, ואז צעקה: "זה הזמן לפתוח את המצנח!".
היא משכה בחוט, ואז מצנח כחול ענק נפתח מעליה כפטריית ענק
פסיכודלית.
הוא הרגיש כציפור מאושרת. בכיסו הימני הייתה טבעת נישואים
לאפרת. הוא תכנן להציע לה נישואים כשרגליהם יישקו לקרקע.

הוא משך בחוט, והמצנח לא נפתח.
לבו החסיר פעימה.
הוא משך בחוט של המצנח הרזרבי בחוזקה.
החוט נקרע.
לבו נדם, והוא ידע שמסתבר שהוא לא אל יותר.
הוא הבין פתאום, שהחיים באמת מסריחים ושהם שונאים אותו תמיד,
גם כשחשב שלא...

הוא היה האיש שלא יכל למות לעולם.
עד שמת...