ביום ראשון אחד בחודש טבת, בשבוע נטול חגים, חגיגות וארועים,
חוץ
מצום י' בטבת, נפתחו ארובות השמיים וגשם ירד כפי שלא זכור לי
שירד מעולם.
אני במונית לבנה עם חימום, עם נהג עם שפם, בלי משקפיים, בלי
כריות אוויר, עם חמסה ועם מונה. אני עם הכותרות של מעריב
וברדיו, נתן זהבי עם מאזין מת"א על הקו והוא מאוד מעצבן אותו,
אבל זהבי לא מוריד אותו מהשידור, בינתיים .
אחר כך הוא מתחיל לצעוק בסגנון מתלהם כך שכולם ישמעו שיגאל
עמיר ישוחרר מהכלא תוך עשר שנים ולא יעזור כלום לאף אחד, זהבי
מאבד ת'סבלנות ועובר להפסקת פרסומות מוקדם מהרגיל.
אני כבר מזמן עברתי למדור הספורט והנהג, בזמנו החופשי עבר
לנתיב השמאלי ביותר, בקצב של בניין לעשר שניות. הגשם כבר
בהילוך שני והשפם עם הנהג עדיין בראשון.
זה טוב גשם, אני מת על גשם ועל ההרגשה שהוא משרה עליי, אבל לא
היום, לא עכשיו כשאני כל כך ממהר ראבק! עוד שתיים עשרה דקות
פחות עשר שניות לפי שעוני ואני מאחר ומפספס את הצ'אנס של החיים
שלי!
"סע! סע!" אני אומר לו, "ירוק" והוא נוסע, נוסע. השפם שולח לי
מבט עצבני דרך המראה.
ברגעים כאלה, הזמן כאילו לא זז. במהירות נסיעה כזו, כשהנוף
משתנה בקצב של בניין לשלושים שניות, קשה שלא להשתעמם אפילו
כשיש לך
ת'ספורט ביד.
כשזהבי חוזר לשידור, אני כבר בידיעות הקטנות על הסיוף, האבקות
וכדורת דשא. עד כדי כך. הזמן שכאילו לא זז, בכל זאת זז, אני
מבין את זה כשאני רואה שאני כבר שבע דקות מאיחור ואסור לי,
פשוט אסור לי לאחר. לא הפעם.
שוטר נעצר לידינו ומפטפט עם הנהג, מסתבר שיש חפץ חשוד והמשטרה
לא לוקחת סיכונים, אז נצטרך לחכות עד שהחבלן של המשטרה יסיים
לחבל בחפץ החשוד שלהם. קצת קשה לו לעבוד היום בגלל מזג האוויר
הזה שהתעוררנו איתו בבוקר יום ראשון הזה בחודש טבת.
אחרי שהשוטר הולך, השפם עם הנהג שואל אותי אם זה בסדר שהוא
ייעשן. אני שונא סיגריות אבל אני אומר לו שכן, מסכן, גם הוא
כבר עצבני מהפקק והשיחות עם זהבי וחוץ מזה אין לו ת'ספורט
לידו, רק חימום, חמסה ומונה. וגם שפם.
הוא מצית ת'מרלבורו שלו והעשן מגיע עד אליי למרות שהחלון לידו
חצי פתוח. זהבי מצחיק אותי כשהוא מוריד את בני מרמת גן ועובר
למאזין הבא. גם השפם קורץ קריצה קטנה של שביעות רצון מזהבי.
עכשיו עולה על הקו איזה נודניק אחד מפתח תקווה, הוא מבקש מזהבי
שלא ייעשן בשידור כי שומעים כשהוא מצית סיגריות עם המצת שלו
וזה
מפריע לו כי הוא מנסה להיגמל, אז זהבי אומר שהוא ישתדל שזה
יהיה יותר בשקט. אני שונא סיגריות. גם את פתח תקווה אני שונא.
השפם קולט שאני כבר קצת יותר עצבני מקודם אבל לא שואל כלום. רק
שולח לי מבט במראה.
"סע!, סע!" .מבט נוסף מהשפם והוא נוסע ,נוסע. עוד רמזור
מאחורינו.
יא אללה, נמאס לי כבר מהנסיעה הזאת. אני מביט החוצה, בוהה בבית
קפה ורטוב, רואה מעילים, מטריות ומגפיים וצעיפים עם אנשים,
מסתובבים עם תיקים קטנים, רצים בין בניין לבניין בקצב סביר של
בניין בשמונה שניות בערך, העיקר לא להרטב, חס וחלילה.
ואני במונית בלי צעיף, עם מעיל ועם מונה שעושה לי חור בכיס ועם
שפם עם נהג שמעשן בלי משקפיים אבל עם חמסה ועם זהבי שכבר לא
מתעצבן עכשיו.יש לי גם עיתון ביד, משעמום ולחץ אני קורא שוב
בפעם השמינית איך פתח תקווה לקחה לנו נקודות ליגה יקרות וכמעט
שגנזה לנו את חלום האליפות, "מלבסים שלא חסים" צועק לי העמוד
הראשון של הספורט. שוב ושוב ושוב אני קורא את הכותרת ואת
כותרות המשנה
וזה כל כך מעצבן אותי שאיבדנו נקודות חשובות בגלל שטויות. אני
כל כך שונא שאנחנו מאבדים ככה נקודות. גם את פתח תקווה אני
שונא.
בשלב מתקדם של השעמום אני עושה גימטריות בראש ושם לב ש"טבת"
בגימטריה זה 411, אז אני מחפש עוד מילים עם אותה גימטריה ונזכר
שגם "אספירין" זה 411, מהפרוייקט שעשיתי פעם, למצוא ת'גימטריות
של תרופות, מגישי חדשות, תכניות טלוויזיה, חברות ומוצרי מזון.
ככה גיליתי שבגימטריה - רפי זה בדיוק חצי מרשף וש"עלית" שווה
בדיוק ל"נילס הולגרסון".
"זהבי! מדבר איציק מיפו", זהבי שואל אותו אם הוא כבר דיבר
בתכנית לפני שלושה ימים והוא אומר לו שלא, אבל אפילו דרך
הרדיו, החימום ומסך עשן הסיגריות, קולטים שהוא משקר.
"טוב, תשמע נתן, הממשלה הזאת לא נורמלית, איך זה שבמדינת ישראל
בשנות האלפיים, מתקבלות הצעות חוק כאלה, אני רוצה להבין באיזו
מין מדינה אנחנו חיים ?!", קללה קטנה של הזדהות משתחררת מתחת
לשפם ומתערבבת בחלל המחומם של המונית.
בינתיים אנחנו זזים בקצב של בניין בארבעים שניות ואני מוצא את
עצמי מרוח, חסר אונים על הריפוד. אולי בכלל לא היה לי סיכוי
מלכתחילה, אני שואל את עצמי. "טוב", אני אומר לעצמי, "לא אז
לא" כבר ברור לי איך תסתיים הנסיעה החורפית הזו בגשם עם השפם
בלי כריות אוויר ובלי צעיף, ביום ראשון הזה בחודש טבת.
אני שוקע במחשבות, טיפות הגשם על החלון עוזרות לי לשקוע, הן
"משקיעות" אותי וכמו תמיד במצבים דומים, מגיע שלב שאלות
ה"אם",
השלב ההיפותטי.
אני חושב, אולי זה שאפספס את הזדמנות חיי, את הצ'אנס הזה, הכי
טוב שהיה ושיכול להיות לי בחיים, אולי זה יתברר לי מאוחר יותר
כארוע שטומן בחובו רק טוב, אולי מאיזה כיוון שכעת רק אלוהים,
הגורל או לא יודע מי, יכולים לדעת עליו, יצא מהיום הזה משהו
טוב.
אני מנסה לנחם את עצמי ומדמיין, אולי אני אפגוש מישהו עוד שתי
דקות כשאצא מהמונית ואקח, מאה מטר מפה, מונית אחרת הביתה, עם
או בלי שפם וחמסה אבל עם חימום ומשהו טוב יקרה, משהו שכעת אני
לא יכול לחשוב עליו.
אולי זה בכלל עניין של הצלת חיים כל העסק הזה, אולי משאית
תתהפך ואני אספיק לצאת מהמונית בזמן, אולי חס וחלילה יקרה
משהו, אתם יודעים, חפצים חשודים וכאלה.....
אבל אולי להיפך, אולי כדור תועה ייפלט מרובה של חייל ויפגע בי
מחוץ למונית או מישהו ששתה או ישתה יותר מדי, ייסע מהר מדי ולא
יספיק להתחרט ויפגע בי ובכלל אולי כשאצא חס וחלילה יקרה משהו
לידי, אתם יודעים, חפצים חשודים וכאלה.....
הכל מלמעלה, או שלא, לא יודע. בכלל ,כבדות לי המחשבות האלה
בשעה הזאת וגם השמש כבר יצאה ואין טיפות על החלון, אני שונא
שמש.
לפני המאזין האחרון להיום, זהבי מדליק סיגריה אחרונה והנהג
גם.
המונה ממשיך לעבוד ואני כבר איחרתי וזהו, פיספסתי.
כבר לא משנה השפם וגם לא החמסה, שום דבר כבר לא משנה, פספסתי
את הזדמנות חיי.
"נתן, שלום." המאזינה האחרונה להיום עולה לשיחת סיום קצרה לפני
החדשות. זהבי שואל לשלומה, "בסדר, ברוך השם",היא עונה לו בטון
חייכני וצפצפני משהו.
אני נשאר לשמוע אותה על רקע המחשבות שלי, עוד שנייה אני עוזב
את המונית, קצת לא נעים לי שתקעתי בפקק הזה את השפם וככה אני
עוזב
אותו באמצע. טוב, אני אשאיר לו ת'ספורט כפיצוי.
עוד דקה ואפרד ממנו מהשפם ומהחמסה. גם לחימום הנעים ולעשן אגיד
יפה שלום ואמשיך בשיגרה.
"תשמע זהבי, קודם כל רציתי להגיד שזה פשוט נפלא שהגשם סוף סוף
הגיע לברך אותנו הבוקר. כל כך נחמד היה לראות את הילדים הקטנים
הולכים לגן ולבית הספר עם מעילים וצעיפים ועם מטריות ומגפיים.
הבת שלי חזרה עכשיו מהגן קצת רטובה עם טיפות על המשקפיים ועם
המטרייה הקטנה שלה ועם אף קצת אדמדם,היא כל כך חמודה ככה, טוב
נתן בכל אופן, נעבור לענינינו..."
-"רק לפני זה, מה שמך גבירתי ?"
"אהה כן, חנה. חנה מפתח תקווה. "
יופי לה לחנה ויופי לילדה שלה עם האף ועם הצעיף שלה ועם הגשם
שלה ויופי לכל פתח תקווה שלה.
אני שונא את פתח תקווה.

14.9.99