"זה לא משנה, הכל כבר נגמר. בכל מקרה- מחר כבר לא תיהי כאן"
אומרות לי זוג שפתיים. השפתיים מחוברות לפנים, פנים יפות,
קורנות כאלה. פנים, שבדרך כלל, כשאני מסתכלת עליהן, אני מרגישה
כאילו נכנס לי קצת אור לנשמה.
עכשיו כשאני מסתכלת עליו- אני לא מרגישה כלום.

הכרתי אותי לפני כמה זמן, הרבה או קצת אני לא יודעת, לזמן אין
משמעות במקום בו אנו נמצאים עכשיו.
מחר אני חוזרת. מחר תהיה שוב משמעות.
זה מקום מוזר, מקובצים פה כל כך הרבה אנשים שונים: ממקומות
שונים, ממשפחות שונות, בעלי רקע שונה ואופי שונה, חלקם באו הנה
מבחירה, לחלקם פשוט לא הייתה ברירה אחרת, ולמרות כל השוני
ביניהם- כולם אותו דבר, כולם זהים.
אני דווקא כן הרגשתי קצת ייחודית, לא באופן מתנשא, ממש לא, סתם
כמה הבדלים טכניים שתמיד קיימים ביני לבין שאר העולם. אני אף
פעם לא באמת זהה, או אולי זה פשוט העולם ששונה...

הוא, גם נראה לי קצת שונה בהתחלה, האור שקרן מפניו משך אותי
אליובאופן מסוכן כמעט. בשלבים מסויימים בזמן האינסופי ממש
פחדתי על עצמי, לא הצלחתי להבין אותי- אני כל כך לא אני פתאום,
והכל בגלל זוג עיניים קורנות וחיוך מתוק...
אז במקום להבין את הבלתי ניתן להבנה, ניסיתי למצוא את עצמי
שוב. חיפשתי את עצמי בכל פינות המקום המוזר הזה, שאלתי את כל
האנשים. חיפשתי בארונות חשוכים וחדרים מחניקים חסרי חלונות,
חיפשתי במרחבי דשא מלאי קוצים ובין הרים של כוסות קלקר ופלסטיק
שבורות.
מצאתי את עצמי בסופו של דבר, יושבת לבד תחת עץ רענן, חושבת
עליו ומנסה לגרום לו - ולו בכוח המחשבה בלבד- לחלוק קצת מהאור
שלו איתי.
אז, הבנתי שדעכתי. החכמים מהעולם החיצוני צדקו:
פרחים נובלים כשלוקחים מהם את השמש.
ואני נובלת איתם.
ואני צריכה יותר משמש ומים ופרחים בשביל לצמוח: אני צריכה
להרגיש, ואני צריכה שירגישו אותי, אני צריכה שיהיו רגשים אליי,
אני צריכה המון המון רגש, הרבה יותר ממה שיש במקום אחד חסר
משמעות.

ולאנשים סביבי לא תמיד היה את הרגש הזה שהייתי צריכה, רבים מהם
ניסו, כל כך הרבה שאני כבר לא מצליחה לספור.
ואהבתי את כולם, באמת שאהבתי. אבל הרגש הזה שאולי הרגשתי
והאהבה הזאת שבאמת אהבתי היו דבר זמני.
דבר זמני במקום בו לזמן אין משמעות.
לא יכלתי לחשוב על אפשרות בה האהבה הזאת תגמר ברגע שתחזור
המשמעות, ועדיין ידעתי, שגם אם אני באמת אוהבת, כל עוד אני רק
אולי מרגישה וכל עוד אין מספיק רגש סביבי, כל המשמעויות
העמוקות מתפוגגות לתוך פרח נבול אחד.

אבל לא הוא.
האור הזה שלו, החמימות הקורנת מפניו, יכולה להחיות שוב שדה
פרחים שלם.
אז נצמדתי לאור הזה- רציתי לצמוח, נמשכתי לחום- למרות שהוא יכל
לשרוף אותי בלי שום בעיה. במקום כזה- חסר משמעות, את לא באמת
חושבת לפני כל מעשה, וכשאת חושבת שמשהו יכול להציל את מעט
העצמיות שעוד נותרה בך, את נכנסת לזה בהילוך גבוה.
לחיים או למוות, הרי בכל מקרה אין משמעות.

והייתי יושבת איתו במשך זמן  רב, או אולי רק דקות ספורות.
ישבתי ודיברתי והקשבתי וצחקתי, ולרגע אחד הרגשתי שוב מלאות
מסויימת בנשמה, מן תחושה נינוחה כזאת, של ידיעה שאני שוב עצמי,
אני אהיה בסדר.
והרגע ההוא, למרות שמשך הזמן שלו מעולם לא הוגדר, עבר באיזשהו
שלב. הרגע חלף ואני רציתי שיחזור, אז נשארתי שם, איתו.
הוא הביט בשעון, שוב ושוב, למרות שבמקום הזה אין משמעות לזמן,
ואז קם.
"חכה" נתלתי עליו "אני לא רוצה שיגמר"
והוא הביט בי, ידו מלטפת את שערי, מנסה לנחם.
"אני מצטער" הוא אמר וקולו קר מתמיד "זה לא משנה, הכל כבר
נגמר. בכל מקרה- מחר כבר לא תהי כאן"
ועזב.